הקאמבק האקדמי של חזון המדינה האחת, ישראל/פלסטין

ב 28-29 למרץ 2009 נערכה באוניברסיטת מסצ’וסטס, בוסטון, הועידה הראשונה בצפון אמריקה שדנה בפתרון המדינה האחת בישראל/פלסטין . הוועידה היוותה המשך לוועידות קודמות שנערכו במדריד ובלונדון ב 2007. ההרצאות בוועידה עסקו בחוסר הישימות של פתרון שתי המדינות, ובבחינה של ההקשרים, ההזדמנויות, והייתרונות של פתרון המדינה האחת, כמו גם הקשיים, המכשולים וההתנגדויות האפשריות לתנועה הקוראת לפתרון מדינה אחת. האולם שהכיל כ -700 מושבים היה מפוצץ. ההרשמה לוועידה נסגרה כחודש לפני כן כי לא היו יותר מושבים להכיל את הנרשמים/ות. אנשי ונשות אקדמיה החוקרים/ות את המזרח התיכון הגיעו מרחבי ארה”ב וקנדה. חלק ניכר של ההנוכחים/ות בקהל השתייך לארגוני שלום יהודיים. שמחתי לפגוש בוועידה את חברותי לספסל הלימודים והפעילות הפוליטית מראשית שנות ה 1980 בברקלי, הממוקמות כיום ברחבי האקדמיה בצפון אמריקה.

כרגיל בכינוסים כאלה, א-סמול א-אשכנזי מדברר אותי בתור ה”ישראלית” לה הם הגו פיתרון פוליטי. במקרה דנן – א-סמול א-אנטי ציוני. למרבה הצער, הפלסטינים העוסקים בחזון המדינה האחת ממשיכים לתלות את תקוותם ב-סמול האשכנזי האנטי ציוני, למרות ש-א-סמול הזה מנותק כמעט לחלוטין מהוויית חיי היומיום של מרבית אזרחי ישראל – המזרחים. הבעייה של היעדרות המצב המזרחי מהדיונים עלתה גם בקרב חלק מהאשכנזים והפלסטינים העוסקים בנושא לאחר הוועידה בלונדון.

למרות השותפות החלקית שלי עם א-סמול במחוייבות לפתרון צודק לשאלת פלסטין, איני רואה את עצמי שייכת אל הקטגוריה שהם מייצגים. לגבי הפלסטינים העוסקים בכינוסים הללו, אנחנו כולנו “ישראלים”, למרות שמתי מעט מהם החלו להיות מוטרדים מהעובדה שה”ישראלים” שותפיהם לדרך הם אשכנזים בני המעמד הגבוה. אין לי שפה משותפת עם ה”ישראלים” האלה בענייני תרבות, מסורת, יהדות, קל וחומר, פמיניזם כהה. אין לי את הפריבילגיות שיש להם. אין לי את אותה הרגשת ה”מגיע לי” ו”כמה אני אציל ויפה נפש שאני מוכן לוותר על מה שחונכתי שמגיע לי” שיש להם, עקב קשרי הייחוס והשארות שלהם אל האליטה השלטת במדינת ישראל. מאידך, יש בי דאגה גדולה לעתידם של היהודים באזור המתקרא ישראל או פלסטין. אי אפשר לחיות לעד על החרב, עם העקרון הציוני של “מקסימום שטחים מינימום לא-יהודים” .לא עכשיו, לא פעם, ולא בעתיד. צריך להיות פרקטי ולחפש פתרונות הולמים. איני סבורה כי  יש מקום לשתי מדינות בשלולית הקטנה שבין מטולה לאילת, הירדן והים התיכון. לא יכולה להיות מדינה יהודית בכל השטחים הללו, קל וחומר, יהודית ודמוקרטית. אין מצב בו יוותרו הפליטים בני ובנות הפזורה הפלסטינית על הזכות החוקית שלהם לחזור הביתה. כך שפתרון המדינה האחת נראה לי פרקטי, כל עוד יש מחוזות בחירה, ויש חוקים ומנגנוני אכיפה השומרים על הזכויות של המיעוטים בה. היהודים יהיו מיעוט. כבר כיום יש רוב לא יהודי בין הירדן לים התיכון. רוב היהודים הללו יהיו מזרחים.  חיפוש גוגל בעברית על סוגיית הפופולריות של הוצאת דרכוני האיחוד האירופי ( גם אברום בורג הוציא אחד), כולל מאמר חביב על הקמבאק של הסבתא הפולניה, מוליך לטוקבקים על האשכנזים אורזי המזוודות  (ראו למשל כאן). להערכתי, מסריקה ואיסוף של מאמרים בנושא דרך האינטרנט, ומתצפית-משתתפת של התורים מול השגרירויות האירופיות בימי שישי שערכתי במשך כשני עשורים, בין חצי מיליון למיליון ישראלים, רובם אשכנזים, הצטיידו בדרכונים של האיחוד האירופי.

במלאת שנה למלחמת לבנון 2, פירסמנו ראובן אברג’ל ואני את “שנה למלחמת לבנון-עזה: מורה נבוכים מזרחי, עם חזון.” מאמרנו הסתיים בדיון על המדינה האחת והמצב המזרחי. עם כל תמיכתנו בשוויון ושותפות אמת של הקהילות המזרחיות במדינה האחת, שתהיה לכולנו ביית של קבע, הבענו דאגה מהתסריטים של אותה מדינה אחת, עקב כך, שהעוסקים בהם מנתחים את העבר וההווה, ומתכננים את העתיד בצורה בינארית לחלוטין – ישראל מול פלסטין. לא נראה היה לנו, שיהיה מקום של שוויון זכויות בר מימוש לאזרחי המדינה המזרחים. הבענו חשש מהיווצרותה של מדינה פטריארכלית איסלמיסטית, בה יהיו המזרחים על תקן של מיעוט דתי, או לחליפין, מהיווצרותה של מדינה פטריארכלית חילונית, בה תשלוט עלינו האליטה האשכנזית שלא יישתלם לה להגר לחו”ל יחד עם האליטה הפלסטינית. חששנו שהאליטות הללו תדרנה שוב את הרוב הדומם של הפלסטינים והמזרחים מגישה אל צדק חלוקתי של משאבים, קשרים ומוניטין.

למעט ההרצאה שלי בוועידה, רק קטע קצר מאוד בהרצאה נוספת, מפי חוקרת פלסטינית, עסק בנושא המזרחי, וזאת תוך כדי רומנטיזציה של “היהודים הערבים” כגשר למדינה האחת, מבלי להתחשב בעובדה שמרבית אותם “יהודים ערבים” דוחים את הכינוי הזה. מבלי להתחשב במציאות בה רוב הציבור המזרחי קיבל את הציונות ומצביע למפלגות הימין. מרביתו עדיין מאמין בהבטחתה האוטופית, למרות שציבור זה ממשיך להיות מודר ממרכזי התרבות והכוח שלה. רוב המזרחים אינם נוקטים פעולה במאבק להתגבר על השלילה דה-פקטו של הזכויות הכלכליות, התרבותיות והאזרחיות שלהם. נכון להיום, אם המזרחים יישנו את הצד בו הם תומכים במשוואה ציונות-מול-פלסטין, הם ימיטו על עצמם הפסדים מיידיים של כל מה שמתי מעט מהם הצליחו לסחוט מההגמוניה האשכנזית על ידי נייעות חברתית פוליטית-כלכלית שברירית שהיתה תוצאת הלוואי של ההשתכנזות שלהם.

עם כל הדאגה שהובעה ע”י כמה מהמשתתפים מהיעדרות “המצב המזרחי” מדיוני המדינה האחת, בתום הוועידה ניסחו המארגנים הצהרה (רצ”ב כקובץ נלווה בתרגומו המעולה של פרופ’ גבי פיטרברג), עליה נתבקשנו לחתום. הטיוטא הראשונה לא הזכירה ולו בכדי את התפלגות האוכלוסיה בישראל, קל וחומר, את האפרטהייד דה פקטו הקיים בארץ בין יהודים שמוצאם בארצות דוברות יידיש, לבין יהודים שמוצאם בעולם הערבי, המוסלמי, ובשוליים האירופאיים של האימפריה העותמאנית. הטיוטא הסופית, שהתפרסמה בתרגומה הערבי מאז בעיתון המוביל של לבנון, א-ספיר,  בעיתון אל קודס אל ערבי בלונדון, ובעיתון חדית’ אנ-נאס בנצרת, כוללת משפט אחד בו מוזכר המצב המזרחי: “ההסדרים הנוכחיים [בישראל/פלסטין – ס.ל.] אינם צודקים ואינם בני תחזוקה, ומאפשרים זכויות פוליטיות מלאות רק לישראלים יהודים (וגם אפילו בין היהודים עצמם יש הבדלים בני משמעות בגישה לכוח ופריבילגיה בין האשכנזים והמזרחים) כאשר הפלסטינים משוללים זכויות אלה.” זהו.

לא חתמתי. להלן קטעים מהמכתב ששלחתי למשתתפי/ות הכנס בנוגע לסירובי:

“אין מאום בהצהרה הדן ברווח שיהיה לקהילות המזרחים מהמדינה האחת, או בהתחייבות לתיקון העוולות של הציונות האשכנזית לגבי המזרחים. … אחרי 1948 המזרחים יושבו ע”י השלטון האשכנזי בכפרים ובערים מהן היגלה השלטון את הפלסטינים… אני תומכת בזכות השיבה של הפלסטינים לארצם, וזכות זו תתגשם במדינה האחת… אך אופציית המדינה האחת צריכה להיות משכנעת מספיק כדי לגרום למזרחים לשנות צד במשוואה הבינריסטית ישראל=פלסטין… רוב המזרחים יישארו במדינה הזו, היות ששיבה לטוניסיה, תימן, אפגניסטן וכו’ אינה מהווה אופציה ריאליסטית עבורם… מעמדת הנושא היהודית שלי, שמתי לב לכך, שהאינטלקטואלים/יות הפלסטינים/יות (להבדיל מ-א-סמול שלנו) נוקטים באקטיביזם ע”פ אמרי חז”ל, שעניי ביתך קודמים לעניי עירך, ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. הם עובדים במישור המקומי, ומפעילים את הפריבילגיות הנובעות ממעמדם הכלכלי כדי להיטיב עם האוכלוסיות המודרות של קהילותיהם שלהם, ורק אז מציגים את עבודתם וממשיכים לפתחה במישור הבין לאומי. בצורה דומה, אני ראשית דבר מחוייבת לציבור שלי. ד”ש, סמדר. “

זה עתה חזרתי מוועידה נוספת בנושא המדינה האחת, ישראל/פלסטין מול מודל שתי המדינות, שנערכה באוניברסיטת יורק בטורונטו . הוועידה נערכה תחת שמירה הדוקה של המשטרה הקנדית, עקב איומים והפגנות ע”י הקהילה היהודית המימסדית של קנדה. בוועידה זו השתתפו גם פרופסורים מאוניברסיטאות בישראל, אשכנזים סמול כברירת מחדל, פלוס רב-תרבותיות: אחד פרופסור מזרחי ואחד דוקטור פלסטיני-ישראלי. ביום הראשון של הוועידה, בכניסה לקמפוס, ערכו האירגונים היהודים הפגנה עתירת דגלי ישראל, מפות ושלטים.בתום אותו היום, כשחיכיתי בדום תשוש להסעה, שתביאני אל מארחי בעיר טורונטו, ספגתי מטח חרפות וגידופים מהמפגינים, כי כל עוד הייתי בתחומי הקמפוס, מטעמי ביטחון, נדרשתי לענוד את תג הזיהוי של הועידה. ותפשתי מקלט ליד ניידת המשטרה, שפיקחה על כך שההפגנה לא תגלוש לאלימות פיזית.

הדוברים ממוסדות האקדמיה הישראלית היו אכן מיטב האליטה הציונית-פוסט-ציונית. כולם צידדו בפתרון שתי המדינות וסירבו לוותר על מדינה-יהודית-דמוקרטית. אני משערת, שלרובם אין קרובי משפחה בהתנחלויות כאריאל, מעלה אדומים, או פסגת זאב. מבחינה זו אני מסכימה לחלוטין עם קביעתו של ד”ר מירון בנבנישתי, שהשתתף בשתי הוועידות, כי מצב ההתנחלויות הוא בלתי הפיך. אך לגבי א-סמול א-אשכנזי, מדינה יהודית קטנה וקומפקטית, אפילו בקוי הפסקת האש של הסכמי רודוס, מהווה עדיין מקור של הכנסה, כוח ויוקרה. מדינה זו מהווה את הבסיס לקשרים האינטלקטואלים שלהם, המהווים גם קשרי פרנסה, עם היהדות הציונית של הגולה, על נוכחותה בסגל האקדמי של אוניברסיטאות צפון אמריקה-מערב אירופה. לכן רבים מהדוברים הללו חזרו והדגישו בפני הקהל, שסופה של ישראל כמדינה ריבונית יהיה סופו של העם היהודי, ובצורה פוסט-מודרנית חמקמקה ניסחו את תמיכתם בציונות. אז מה זה משנה להם אם המזרחים, שטרונספרו מהשכונות הצפופות להתנחלויות, יצווו להתפנות אל אותה ישראל קומפקטית? , מה זה אכפת להם אם הפיצויים שייקבלו המזרחים מפוני ההתנחלויות לא יספיקו להם למגורים ופרנסה מכובדת בקו חדרה-גדרה? אך גם דוברים אלה לא ריצו את פרנסי הלובי היהודי, שטענו שהמדענים/ות הישראלים/ות שהגיעו לכנס הם פרופסורים מן השוליים הקיצוניים של האקדמיה בישראל.

כמו בוועידת בוסטון, כך גם בוועידת יורק, העובדה שקרוב ל 50% מאזרחי/יות ישראל מוצאם או מוצא הוריהם בעולם הערבי, המוסלמי, או בשוליים האירופאים של  האימפריה העותמאנית נעדרה מן הדיונים. נוח יותר היה לדבר בקטגוריות הבינאריות של “ישראלים” ו”פלסטינים.” השימוש של הפלסטינים ב-בינאריזם הזה רק מאשש הדומיננטיות האירופאית שלהן, ואת הקולוניזציה הפנימית של המזרחים. לגבי הדוברים האשכנזים – הציבור המזרחי, עם דפוס ההצבעה שלו למפלגות הימין, מהווה את עמוד השדרה ה”ישראלי”, המאפשר להם לנסוע לקנדה ולהתפייט על צדק לפלסטינים תוך כדי שימור הציונות והגשמתה במדינה יהודית — לגבי דידם, דמוקרטית.