הרחק מגן עדן

בשנת 98′, לאחר זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, הרימה הקהילה הגאה את ראשה ויצאה לרחובות תל אביב. מאז מתקיימים אירועי גאווה בישראל באופן רצוף, ביותר ויותר מקומות: אילת, חיפה, ירושלים, באר שבע, ראשון לציון. מהתמונות שמגיעות בדרך כלל לטלוויזיה ולעיתונות מהמצעד בתל אביב, אפשר לשגות ולהניח בטעות שהכל טוב; שהקהילה שמחה ומלבלבת, ושמצעד הגאווה נהיה פסטיבל צבעוני נטול כל קשר למקורותיו ההיסטוריים. מה שנעלם מעיני התקשורת בדרך כלל הם גילויי האלימות אותם חווים משתתפי ומשתתפות המצעד לאחר סיומו. לא רק בירושלים, גם בתל אביב ה”מקבלת”. בכל שנה נרשמים דיווחים שונים של אלו שכן פנו למשטרה ולבתי חולים. אין ספק כי רבים העדיפו לספוג את הפגיעה הפיזית ואת ההשפלה, מאשר ללכת ולפתוח את זה בפומבי בתחנת משטרה או מול רופא.

רק לפני פחות משנתיים נרצחו ניר כץ וליז טרובישי ונפצעו למעלה מעשרה בני נוער בברנוער בתל אביב. הטבח בברנוער העלה באופן מהותי את הקשר בין פגיעה על רקע הומופוביה ובין קבלת טיפול רפואי. בני ובנות נוער אשר נפצעו פחדו ללכת לחדר המיון, משום שחששו מתגובת הוריהם וחבריהם, ליציאה הכפויה עליהם מהארון, למרות שהיו זקוקים לטיפול רפואי ונפשי באופן ברור.

יש עוד כאלו המפחדים לפנות לקבלת טיפול רפואי, אלו הם חסרי המעמד הלהט”בים בישראל. כאלו שמלבד היותם בני ובנות קבוצת המיעוט, חברים גם בקבוצת מיעוט אחרת: מהגרי עבודה, פליטים, ופלסטינים תושבי השטחים הכבושים. אנשים ונשים אלו, אשר מציאות חייהם כוללת חפיפה בין דיכויים שונים, צריכים לשקול פעמיים כל יציאה מהבית – גם ביום המצעד שאמור לקרוא לחופש מדיכוי ומהשתקה. גם ביום “חג” זה הם חיים בחסד במדינת ישראל, נעים בין הצללים שמטילות יחידת עוז, מג”ב, המשטרה והצבא. צללים המעיבים על בתיהם על מקומות עבודתם, על אירועים בשעות הפנאי. נשים וגברים אלו עלולים לסבול מגילויי אלימות בכל יום, בכל מקום. ברחוב יהודה הלוי, סנטימטר ממועדון ה”אוויטה” בתל אביב, או באחת הסמטאות החשוכות ליד מועדון ירושלמי שמאכלס אחת לשבוע ערב לקהילה הפלסטינית הגאה.

אם חלילה ייפגעו באופן רציני, מדקירת סכין, אף שבור כתוצאה מאגרוף, צלעות שבורות כתוצאה מבעיטות, הם יצטרכו לשקול פעמיים באם לפנות לחדר מיון. בכל אחד מבתי החולים בארץ יש קצין ביטחון, אשר לא אחת מעדכן גופים כמו משטרת ישראל והמינהל האזרחי, על מטופלים ללא תעודת זהות כחולה המגיעים לבית החולים. אמנם חובת הרופאים להעניק טיפול רפואי גם לחסרי מעמד, אולם לאחר סיום הטיפול הרפואי הם עלולים להיעצר ואף להיות מגורשים. אם דרך נמל תעופה בן גוריון, ואם חזרה לשטחי הגדה, שם נשקפת סכנה לחייהם.

חוסר היכולת של החברה להכיל עמימות מגדרית, מציב אתגרים בפני מערכת הבריאות. דוגמא לכך היא אופן הטיפול בילדים ובילדות שנולדו כאינטרסקס ובמשפחותיהם (אינטרסקס – א/נשים בעלי מאפיינים ביולוגיים של זכר ושל נקבה כאחד, או בעלי תכונות ביולוגיות על הקשת הרחבה שבין זכר לנקבה). הצורך והדחיפות הכפויים, שלא נובעים מצרכים רפואיים אלא מצורך חברתי, לקבוע מהר ומיד לאחר הלידה מין ביולוגי ומגדר מובהק לילד/ה, ולבצע ניתוחים חורצי גורלות ובלתי הפיכים אצל ילדים שלא בחרו את מינם, הותירו את אותותיהם בבני ובנות נוער ומבוגרים אשר גדלו בתחושה של סלידה מגופם, ואשר חוו מפגשים רצופים וטראומתיים עם מערכת הבריאות עד כדי התנכרות אליה.

גם טרנסג‘נדרים וטרנסג‘נדריות חווים התמודדות רצופת מכשולים מול מערכת הבריאות בישראל. כל הליכה לרופאת המשפחה, לא כל שכן לגניקולוגית, היא בעלת פוטנציאל טראומטי. עוצמת החשיפה והקרבה הפיזית שדורשת בדיקה רפואית, הופכת את הרגע המוכר והפגיע בו קולט אדם את הפער בין המין הביולוגי, לבין ההופעה המגדרית של האדם העומד מולו, לרגע מפחיד עוד יותר. מפחיד עד כדי כך שיכול למנוע מא/נשים מסוימים טיפול רפואי.

בתל-אביב נפתחה לאחרונה מרפאה אחת המשרתת את הקהילה הגאה. זוהי המרפאה היחידה בארץ אשר בה כל הצוות הרפואי, הינו בעל מודעות והכשרה לנושאים הקושרים בין נטיות מיניות, מגדר ובריאות. מדובר בפרויקט מעורר תקווה, אך כה מצומצם. אפשר לדמיין עם אילו קשיים מתמודד צעיר בפריפריה המבקש מידע על סיכונים ביחסי מין עם בני מינו, או טרנסית צעירה שלא גרה בתל אביב המבקשת לפנות לרופאיה על מנת לקבל טיפול הורמונלי.

סרטון של המרפאה הגאה:

המידע והשירות לקהילה הגאה צריך להיות נגיש לא רק פיזית, אלא גם רעיונית. המודעות צריכה להיות מרכיב מהותי במערכת החינוך, ולא פחות מכך גם במערכת הבריאות. מדינת ישראל צריכה להציב את הגישה לטיפול רפואי לכולם – מכל המינים, המגדרים, הלאומים והדתות, ובכללם הלהט”בים, כעיקרון הבסיס של מערכת הבריאות. על מערכת הבריאות להכשיר בצורה ייעודית את צוותי הרפואה והמנהל השונים – החל בפקיד בכניסה למיון, דרך המאבטחת, הרופא בקופת החולים ומומחית ההדמיה – להתמודדות עם הסוגיות הייחודיות שמעלה הטיפול בלהט”ב. יש להכליל נציגים של הקהילה, על כל מגזריה ומגדריה, בוועדות השונות של משרד הבריאות על מנת שאלו ייקחו חלק בהבניית נהלים שיותאמו לצרכיה הקהילה. בנוסף, יש לבטל באופן מיידי כל קשר בין כל מוסדות הבריאות, המרפאות ובתי החולים לבין גופים ממשטרים כמו הצבא ויחידות משרד הפנים, על מנת להסיר כל חשש מפני כל אדם מלגשת לקבלת שירותי בריאות.

על אנשי ונשות הבריאות, אחים ואחיות, סטודנטיות וסטודנטים לרפואה, רופאות ורופאים מוטלת האחריות להתייחס לא רק ל”חולה” בתוך חדר הבדיקה, אלא גם לאדם שמחוץ לחדר. לזהות את צרכיהם ומבוקשם כפרטים בעלי זהויות שונות ומיוחדות. כי אי אפשר לדעת מה עבר עליהם יום קודם לכן בבית – אם בכלל יש להם כזה, או לאיזה יחס זכו ברחוב. ואי אפשר לדעת מה יעבור עליהם למחרת, ואי אפשר לדעת מה מכלול החששות שתוקף אותם כאשר הם מגיעים למרפאה או לבית החולים, עם חבריהם או הוריהם, או לבדם.

הכותבת עובדת בארגון רופאים לזכויות אדם, ומאסטרנטית בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב

———

עוד על יום הגאווה:

זאת לא המסיבה שלי | פנינה מולדובנו

הזדמנות לפוליטיקה קווירית | אייל גרוס