ואלה תולדות השד (העדתי)

מדי מערכת בחירות, כמו שעון שווייצרי, השד העדתי מתייצב למלאכתו. רובנו לא זוכרים כבר מערכת בחירות שבה השד לא הופיע. יחד עם השד מופיעים תמיד הקולות הצדקניים יותר או פחות הקוראים למגרו ולשלחו חזרה לבקבוק שממנו הוא צץ, ובעיקר שיעזבו אותנו בשקט כי מאז ומעולם ידוע שהעדתיות מפלגת, ובעצם שהיא פשוט “לא קיימת”. מעולם כנראה לא הייתה תופעה שכל קיומה הוא תמיד, אבל תמיד, בזמן עבר, ולא חשוב באיזה הווה אנחנו מדברים עליה. למעשה, השד העדתי הושם בצורה מטאפורית כזו או אחרת בבקבוק כבר בימי ראשית ההתנחלות הציונית. אז, בימים שבהם הובאו לכאן צעירים וצעירות מתימן כדי שיהיו לפועלים טבעיים במושבות, ושבהם נולדה בעיני הממסד הציוני של אז “הבעיה העדתית”. אולם, מכיון שאין לנו זמן לחזור אל כל גלגוליו של השד, אני מבקש היום להתמקד בשלוש נקודות זמן קרובות יחסית – הבחירות בשנים 1981, 1999 ו-2013. במיוחד אני רוצה לעמוד על מה שהשד העדתי מסמן ועל הדבר אותו הוא מסתיר עת הוא נוטה לבקר מדי מערכת בחירות ולפעמים גם בין לבין.

כדאי אולי לומר מיד בפתח הדברים שלשד העדתי, בניגוד למקובל לחשוב עליו, יש שני פנים. הפן האחד אותו תמיד מאירים ברבים הוא הפן המזרחי. כלומר, אלו כל אותן התבטאויות המיוחסות לפעילים פוליטים מזרחיים מכל עדה ומפלגה, המבקשים למחות על פי רוב על שאלת הייצוג החסר של המזרחים במוסדות המדינה. לרוב יהיה מדובר בייצוג במפלגות. אבל גם כאשר מישהו ידבר על הייצוג בתקשורת או באקדמיה ויצביע על העדרם המובהק של מזרחים או על מיקומם בשוליים, או אז ימצא עצמו אותו אדם מושא למתקפה על שעורר את השד מרבצו. יתבעו ממנו שיניח לזה, שכוחות השוק עושים את מלאכתם נאמנה, והכישורים יביאו בסופו של דבר את המזרחים אל הצמרת… כן, כבר 100 שנים הם בדרכם אל הצמרת.

אבל, השד הוא לא רק מזרחי. לעתים מזומנות מתגלה הפן האשכנזי למהדרין שלו. פן זה מופיע כאשר המזרחים מואשמים כקולקטיב בכל מה שקרה או לא היה צריך לקרות. למשל, פרשת הסרטון כוכבית גיור של ש”ס הוא אולי השיא האחרון. אין לי עניין בוויכוח האסתטי עצמו. מה שמעניין הוא שסוגיית הגיור אינה עניינה הפרטי של ש”ס או המצאה שלה או של המזרחים. למעשה, דווקא רבנים ספרדים היו לרוב בעלי נטיה לפתרונות יצירתיים, כולל הצהרתו של הרב הראשי הספרדי בקשי דורון בעד נישואים אזרחיים בישראל. העניין הוא אם כן שבוויכוח ובסערה נגד הסרטון ש”ס, המציגה כאן דווקא את הפן החרדי יותר מאשר זה המזרחי, מוצגת על ידי מי שמכונה הציבור הנאור כסמל לחשיכותה של המדינה והחברה. כך, כפי שהמזרחים נושאים באחריות, בעיני אותו ציבור נאור, לאי פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולהכשלת השלום, למרות תמיכתם הבלתי מסוייגת בבגין בעת הסכם השלום עם מצרים (לא בגלל זה הם נטשו אותו ב-1981) הם נתפסים גם כאחראים להסדר הסטטוס קוו שנחתם בין בן גוריון לרבנים אשכנזים למהדרין. בקצרה, כמו שאנחנו יודעים מהשיח האתני והתרבותי הרווח כאן ובמקומות אחרים, שדים באים בכל המינים והצבעים, לאף אחד אין מונופול עליהם.

וכעת לשלוש נקודות ציון בשלוש מערכות בחירות (1981, 1999, 2013) בתולדות השד.

1981

אלה היו בחירות עדתיות. מי לא זוכר. אלו הבחירות בהן רמטכ”ל בדימוס איים לדפוק את המזרחים כמו שדפק את הערבים, וראש ממשלה בפוטנציה הותקף בעגבניות באספת בחירות בפתח תקווה. בעיקר, היו אלה הבחירות של הצ’חצ’חים, של דודו טופז ושל מנחם בגין. הבחירות האלו היו ה-after shock של בחירות 1977 – המהפך ההיסטורי. היו אלה הבחירות שהיו אמורות לקבוע מה המשמעות של הצלחת הליכוד להדיח את המערך מהבכורה, ומה בעצם כוחו של הקול המזרחי. בעיקר, הן היו אמורות לברר האם המזרחים אכן נוהים כעדר אחרי הליכוד או שיש להם קול אלקטורלי אותנטי. בסופו של דבר, התברר כי השד העדתי אינו לא-רציונלי. המזרחים לא הענישו את הליכוד על הסכם השלום עם מצרים, בניגוד לפרשנויות רבות שניסו להסביר מדוע הם ימנים ושונאי ערבים במהותם. המזרחים לא החמיצו מלראות את ההחמצה של הליכוד, שפרץ במבצע שיקום שכונות וקידם כלכלה ליברלית שתרמה בחלקה למזרחים בכך שהיא החלישה את מקורות העצמה של המערך, אבל גם בקידום מפעל ההתנחלות ביתר שאת לאחר הסכמי קמפ דיויד. כדאי לזכור, אלו היו הבחירות בהן תמ”י עלתה על רקע האפליה השיטתית של מזרחים במפד”ל, ואיחדה במאבקה מזרחים מהמערך (אוזן), המפד”ל, פואד וויקי שירן. זה היה הסמן שהביא את ש”ס ב-1984.

לסיכום, השד העדתי של 1981 התאפיין בהלימה בין המסמן למסומן. כלומר בין המטאפורה – שד עדתי – לבין המאבק הקונקרטי בין מזרחים ממעמד נמוך ומוחלש (כאשר המושג מעמד כולל הן את המצב הכלכלי והן את זה הסמלי), לבין אשכנזים שהרגישו, כמאמר בן אהרון, שגנבו להם את המדינה.

1999

הבחירות ההן התקיימו בצל טראומת רצח רבין בשמאל ומאמציו של נתניהו להוכיח את כוחו לאחד את הימין המדיני. הויכוח האתני, להזכירכם, היה אז בין “הרוסים” לש”ס – נאש קונטרל מול ש”ס קונטרול. זה היה מאבק על הזהות ועל שאלת הגיור ששיקף בעיקר את שליטתה ההיסטורית של הפוליטיקה הדתית במשרד הפנים במטרה לפקח על הטיפול הקונקרטי בסוגיית מיהו יהודי ככרטיס כניסה למדינה ולאזרחות. ש”ס לא המציאה את זה אלא החליפה את המפד”ל בשליטה בצומת חשוב זה. מצד שני, היו אלה בחירות על עתידו של תהליך אוסלו. השד העדתי פרץ בליל הבחירות בככר העיר. כן, שוב באותה הכיכר. “רק לא ש”ס”, זעק המון אקסטטי לאחר ההכרזה על נצחונו של ברק. השד העדתי היה, בעיני שוחרי השלום שביקשו שברק ישוב לדרך רבין, נורא יותר משותפות עם הזרם הדתי הלאומני נציג ההתנחלויות. או באופן אחר, השד לא היה מחובר למציאות הפוליטית, כפי שזה היה שלוש שנים קודם לכן. השד ביטא את הדמוניזציה של הציבור המזרחי כשותף לגיטימי בשלטון של נציג האליטה השמאלית – ברק, ראש הממשלה של כווולם ורשימתו, בעלת השם האירוני – ישראל אחת, שניסתה באמצעות גיוסה של גשר של דוד לוי לאחות את השד העדתי ולשמור אותו קבור בבקבוק.

2013

כבר כמה ימים שאני נובר בציטוטים הרבים שמיכל מור, האסיסטנטית שלי, קיבצה עבורי מהעולם המקוון בו מתנהלת מערכת הבחירות. כיכר העיר היא כבר לא זירה אטרקטיבית לפוליטיקאים המלווים בשב”כניקים מכל עבר, ומה שנותר היא דברת אינסופית שמתנהלת בעולם וירטואלי. הדברת הזו לא בהכרח סרת טעם ובהקשר שלנו כאן, היא אפילו מודעת לעצמה יותר מתמיד. הנה ציטוט קצר מדברי אריה דרעי בסטטוס בפייסבוק:

אני מחויב לשים על השולחן את סיפורם של המזרחים בישראל. לעתים כשיש פצע פתוח אי אפשר רק לכסות ולהסתיר אותו. צריך לרפא אותו. כדי שנוכל לברוא חברה מאוחדת וצודקת, עלינו ליצור קודם כל שוויון. לצערנו, בישראל עדיין אין שוויון לבני עדות המזרח. אתם יכולים לבוא אלי בטענות שאני מעורר שד עדתי, שאני עושה זאת כדי לקושש קולות ושבכלל זה כבר לא אקטואלי. לא יעזור לכם. המציאות נגדכם. אתם לא רוצים להודות בקיומה.

האמירות הללו, בחלקן מודעות לשיח המקובל גם בעולם האקדמי, על אפליה והיסטוריה ומאבקים נגד הדרה ונגד גזענות כמובן, ועוד ועוד. העובדה שהאמירות הללו מנותקות מהמציאות היא לא משהו חדש. הרי כיצד ניתן ליישב את הטרוניה של ש”ס על אפלייתן של תלמידות מזרחיות או ספרדיות עם התנהגותה בפרשת עמנואל? כיצד אפשר להסביר את אמירותיו הנכונות היסטורית של אריה דרעי על מצב המזרחים ואת תלונתו על העדר הייצוג של מזרחים בעיקר בבחירות הנוכחיות, למול הכשלון המהותי של ש”ס לייצג באמת את מה שהמזרחים צריכים? כך, אנחנו ניצבים מול שיח תקשורתי שמדבר כמעט בשפתו של פרנץ פאנון על משמעותו של הצבע הלבן ועל היחס בינו לבין זה השחור. זוכרים גם את הכוכב לרגע של הליכוד, שלמה מעוז, שביקר את צבעם הלבן של המוסדות הפיננסיים – אמירה חשובה מול הנטיה לצפות שרק המערכת הפוליטית אמורה להיות מייצגת את כולם.

אבל השיח הזה, שבו הביטוי שד עדתי היה לכמעט טריוויאלי ואנכרוניסטי, מכסה על כלום. אם נביט סביב נראה שעבור המזרחים, ובעיקר עבור אלה הפועלים לחולל שינוי במציאות, אם במחאה החברתית ואם בארגונים חברתיים כמו המעברה, אחותי ואחרים, המציאות היא כמעט ללא מוצא. אלה ממשיכים לפעול בשוליה של המציאות הפוליטית, ואילו נפחו של שיח הייצוג בזירה המפלגתית עומד ביחס ישר לריק הפוליטי מסביב. במלים אחרות, השד העדתי אינו שד כלל וכלל אלא יותר כלב פודל מאולף שעכשיו יוצא לטיול עם הגדולים – פוליטיקאים ואנשי תקשורת מודעים לכאורה לעצמם. אם בעבר הדיבור על שיח זה ועל מושג זה סימל את עומקה ומאפייניה של הגזענות בישראל, נדמה שמעולם הסמל לא היה רחוק ומנותק כל כך מהמציאות אותה הוא אמור לסמל.

מה זה אומר על בחירות ועל מערכות בחירות, ובכלל על שאלות של ייצוג פוליטי?

במישור אחד, השיח הריק על השד העדתי אינו ביטוי נוסף למצב של הסימולקרה של הפוליטיקה האתנית בו אנו מתנהלים. במצב של עולם דימויים שמתקיים בפני עצמו, כאשר בעלי הכוח מאמצים את התיאוריות המבקשות לאתגר אותם ומנכסים אותן לצרכיהם, קשה להיות רדיקל או חתרן. במישור אחר, מצב זה חושף את עצביה הפתוחים של החברה בישראל – והוא מאתגר לפעולה רבים המבקשים לפעול מעבר לזירה הפוליטית הפורמלית. נדמה לי, או שאני רוצה להאמין, שברגעים אלה ממש מתעצבת לה פוליטיקה חדשה, אם תרצו מזרחית, אם תרצו מזרחית-ערבית, המציעה פוליטיקה אוניברסלית של אתניות ומעמד שבכוחה גם לשנות את המציאות. אכן, יש להשיב את השד לבקבוק, אבל רק במטרה להוציאו מחדש על מנת שיאבק בש(ל)דים שעדיין מאיימים על הדמוקרטיה ועל החירות במקומותינו.

יום העיון “בחירות בצל המחאה: על הדברים הנעדרים מסדר היום בבחירות לכנסת ה-19” נערך באוניברסיטה הפתוחה ב-16 בינואר 2013. גל לוי מלמד במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה

לקריאה נוספת:

עוד של גל לוי

עוד על בחירות 2013