התרסקות המיתוס והכרה בכך שהוא פיקציה, משמעותה ויתור על הרעיון של ״מדינה יהודית״ ומיטוט הפרויקט הציוני כולו, ולכן צריך להמציא כל פעם מיתוס חדש ולחיות אותו. מחשבות בעקבות הסדרה "מכונת המיתוסים" של אורי רוזנווקס
לא גדלנו בערוגות השמאל הקלאסיות. חלקנו מזרחים מהפריפריה ומהמרכז וחלקנו גדלנו בבית הגידול של הציונות הדתית. בבית הפוליטי החדש שלנו לא תמיד מבינים את המורכבויות, ומימין מאשימים אותנו ב"השתכנזות". ובכל זאת אנחנו כאן, בבלפור
"הם הובילו כאן תנועות שמאל, אך התייאשו ונדחקו להגר. סיפורם של הגולים החדשים" – כך תוארו מרואיינים בכתבה במוסף "הארץ". לובנה הבוהק של הכתבה הדהד סיפור כואב שלא סופר – הרי הוא לפניכם
ליברליזם בוודאי אינו אידאולוגיית העל היחידה האפשרית, אבל קשה להפריז בחשיבותו – גם בניתוח ההיסטורי של דיכוי המזרחים בישראל. אפשר וצריך לבקר את השמאל, אבל מכאן ועד להספיד אותנו הדרך ארוכה
מערכת המשפט בישראל לא מזדרזת להכיר במזרחים כקטגוריה משפטית, ולא פעם עוולות קולקטיביות למזרחים מובנות בזירה המשפטית כמקרים פרטיים ונטולי הקשר. כנס ראשון מסוגו שהתקיים החודש בהרווארד הפגיש חוקרים וכותבים מזירות שונות תחת המטריה הרעיונית של המזרחיות
כולם מעורבים? כולם מעורבבים? הסיפור המזרחי באקדמיה מובלע, ובעוד מחקר חדש מוצא שיפור זעיר בלבד בנתונים, הבעיה האמיתית היא הניסיונות הממסדיים להעלימם ולסמא את עינינו
בין צילומי הגגות של מרקש דרך עינו של איסמעיל זיידי לתום של הסבתות שלנו, שתלו כביסה אינסופית במרפסות החמות של נתיבות. טקסט של אוצר התערוכה "זיארה زيارة: חוכמה מרוקאית משותפת", המוצגת כעת בביאנלה של ירושלים
בעקבות החיבור של פרץ לאורלי לוי מתנהלת נגדם מלחמה שעלולה לחסל את מפלגת העבודה, העיקר שלא תקום מפלגה בראשות מזרחים חילונים המברכים על קואליציה עם הרשימה המשותפת, אבל מואשמים כימניים
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
