באמנת הפרסום החדשה יש פספוס היסטורי גדול. דווקא מעמדת המדוכא ניתן לראות את המנגנון שבו כלואים שני הצדדים ולחשוף את הבדיה שבלב עולם הפרסום. המזרחים היו יכולים לבקר מבחוץ את מבנה הכוח עצמו, את הרידוד של החוויה האנושית, ולהציע תיקון לחברה כולה
אשכנזים במחוזותינו אינם זהים ללבנים אמריקאים, שמעולם לא התמודדו עם אנטישמיות ולא עברו שואה. גם המילים הפוגעניות “ניגר” ו”כושי” אינן שקולות זו לזו, ומי שטוען כך מסתכן בזילות הזוועות שחוו שחורים באמריקה. בהמשך לדיון על צבע וגזענות בישראל
החברה הערבית מתרבדת באופן ייחודי ומורכב, דבר ההולך לאתגר תחומים רבים בחברה ובפריפריה הישראליים. יהודים מזרחים, כאשר אינם טובעים שיכורים בכנרת, מנסחים את עצמם מחדש אל מול השינוי הזה
שנתיים חלפו מאז הנאום ההוא, ויאיר גרבוז עדיין סוחב את הצלב במסע להוכחת חפותו. מעבר לשאלה הפופוליסטית בדבר התנצלות, נדמה שנפתחה כאן תיבת פנדורה ביחס להגמוניה תרבותית, יחסי כוח, עתידו העגום של השמאל ואופורטוניזם פוליטי. וגם: הדבר שהכי ריגש אותו בעת האחרונה הוא טלפון מרועי חסן. ראיון בשש עיניים
לנוכח הדיונים הערים המתקיימים מעל במות שונות בתקופה האחרונה, אולי הגיעה העת לשאול את עצמנו האם יש רק מודל אחד של מזרחיות? האם אנחנו עדיין מעוניינים במושג הזה? ואולי הגיעה השעה לחשב מסלול מחדש? הרעורים על מזרחים ועל מזרחיות
״היהודים גורשו בכוח מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק ב׳
״היהודים *גורשו בכוח* מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק א׳
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
