טול קורה, נפתלי: מעבר לגירוש יהודי ארצות האסלאם

הקריאה שהשמיע לאחרונה שר החינוך נפתלי בנט להכרה ב״גירוש יהודי ארצות האסלאם” ממדינות המקור שלהם, כחלק מקמפיין שעיקרו מבורך ועניינו תיקון העוול ההיסטורי בו נשמטה כליל ההיסטוריה של קהילות אלו מהציבוריות הישראלית, היא קריאה שטעות ביסודה. שר החינוך בחר מבין המלצותיה של ועדת ביטון את אלה שתואמות את עמדותיו הפוליטיות ואת תפיסת ההיסטוריה שלו ולפיה היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. בדף הפייסבוק שלו התבשרנו שמעתה ילדי ישראל ילמדו שיהודי ארצות ערב גורשו בכוח.

התגובות מיהרו לבוא. חלקן שיבחו אותו ואחד אף הזכיר את גירוש מַוְזַע בתימן 1679 ה’ת”ם וכינה אותה שואת התימנים. בנט השיב לו: ״לא הכרתי. תודה מתן. חשוב ממש.״ אבל מתגובות אחרות שאמרו, למשל: ״לא היה גירוש ממרוקו. מלך מרוקו הציל את יהודי מרוקו מהצורר הנאצי. המוסד שילם למלך על כל יהודי שעזב את מרוקו,״ או שהיהודים ממרוקו עלו לישראל מאהבת ציון ושאסון התימנים התרחש דווקא כאן בארץ ישראל ולא בתימן ב-48׳, בנט התעלם.

תפיסתו הציונית-אירופאית של בנט מבקשת כנראה לחזק את המהלך היהודי-בדלני כמנוע מרכזי ביחס שבין ישראל למדינות המזרח התיכון, וחותרת למסגור סיפוריהן של קהילות שונות לכדי נרטיב כללי אחד, שמחזק את הטיעון היהודי-לאומי. ואולי, כפי שטוענים מבקריו, באמצעות הסימטריה הנוצרת לכאורה, הסיפור מחדש יאזן את החשבון הציוני-פלסטיני עם החשבון של היהודים יוצאי ארצות האסלאם עם מדינות המקור שלהם, תוך הסטת תשומת הלב ממערכת היחסים המורכבת בין יהודי ארצות האסלאם לציונות המודרנית. אם עד כה מערכת החינוך התעלמה מההיסטוריה של יהודי ארצות ערב והאסלאם (ראו ״9 מתוך 400״) ומחיקת ההיסטוריה הזו היתה פאסיבית, הרי שכעת ההיסטוריה הזו תימחק באופן אקטיבי על ידי צמצומה לכלל חריץ התבוננות צר במיוחד.

המהלך הזה מסוכן פי כמה, וכדי להתנגד לו אנחנו מביאות בפרויקט המיוחד ״הקהילות משיבות לבנט״ קולות המייצגים קהילות שונות והמעמידים דברים על דיוקם. זהו חלקו הראשון של הפרויקט, ובהמשך השבוע יעלו חלקים נוספים – עקבו אחר דף הפיסבוק שלנו.

*

יהדות מרוקו רפאל בלולו

מעבר לחוסר הנאמנות למורכבות ההיסטורית, בנט גורם עוול למערכת היחסים המורכבת והעשירה בין היהודים לערבים במרחב – הן ברמה הפרטית והן ברמה השלטונית שעברה, כמו יתר העולם, טלטלה משמעותית במחצית הראשונה של המאה העשרים. קשה כמובן בכמה פסקאות לגולל את הסתירות וההתרחשויות המקבילות והכרונולוגיות, אבל אולי שווה לומר בהכללה שדין ההיסטוריה של יהדות תימן אינו כזה של יהדות מרוקו וזה אינו כזה של יהדות עיראק וכן הלאה, ואין שום אפשרות לומר שכלל היהודים גורשו ממדינות המקור שלהם. למעשה, מלבד מצרים שגירשה את יהודיה, לא גורשו יהודי מדינות ערב בצורה רשמית ומוסדרת (וגם הגירוש היהודי במצרים נעשה בהקשר בו גורשו תחת עליית הלאומיות המצרית כל “הזרים” לטובת המצרים המקוריים).

לגבי מרוקו, המצב אחר. זוהי הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלאם, שבשיאה נעה בין 250 ל-300 אלף יהודים והיוותה כ-20%-15% מהקהילה הכללית. בהכללה, היהודים המרוקאים נחשבו כבני המקום היות שחלקם התגוררו במרוקו עוד לפני הכיבוש הערבי וחלקם מצאו בו מחסה ובית כאשר עזבו את אירופה בצל הבחירה להישאר ולהתנצר או לשמור על היהדות ולעזוב משטר נוצרי שהחליף את השלטון המוסלמי, שתחתיו שגשגו היהודים ותרמו לתרבות היהודית הכללית תרומה מכובדת.

יחד עם זאת, גם ההיסטוריה היהודית במרוקו הייתה רצופה מתחים ומערכת היחסים עם השלטונות או עם הכוחות הקוראים תיגר על השלטונות לא הייתה תמיד פשוטה, ואכן לפעמים הם נפגעו על ידי כוחות מאורגנים. כשבנט מבקש לדבר על ההיסטוריה הזו, אסור לו לקחת את הפרוגרמה האירופאית ולהחיל אותה על החיים במרוקו או במדינות איסלאם אחרות, היות שניתן לטעון כי פעמים רבות האלימות שחוו היהודים לא הייתה תוצר ישיר של אנטישמיות כפי שאנחנו מכירים אותה כחלק מהאתוס הישראלי, אלא תולדה של משחקי כוח בהובלת כוחות פוליטיים שהשתמשו ביהודים כבני חסות. כך, לדוגמה, כשכוח פוליטי חדש רצה לערער על הסולטאן, הוא דרש פעמים רבות לאסוף כספי מיסים כדי לבנות את כוחו ועשה זאת באמצעות קהילות אזוריות – יהודיות ומוסלמיות. אם אלו לא שיתפו איתו פעולה מתוך נאמנות לשלטון הקיים – הוא פגע בהם ולעתים באכזריות.

בכל מקרה, אי אפשר לצבוע את ההיסטוריה הזו בצבע אחד בלבד – היהודים במרוקו היו מעורבים בתרבות, בדת, בכלכלה ויותר מכל בחיי היומיום כשהיו פרושים לאורכה ולרוחבה בקרב קהילות מעורבות. גם אם הדתות השונות שמרו על צביונן ואפיוניהן, ניתן לראות חיים משותפים בהם הזינו בני ובנות הקהילות השונות אלה את אלה ותרמו אלה לאלה בכל היבט. למרבה הצער, ההיסטוריה של יהודי מרוקו ושל יהודי ארצות האסלאם סובלת מבעיה חמורה של תיעוד, אבל אפילו ההיסטוריה שבעל פה, לפני שהיא מתנגשת עם ההיסטוריה הלאומית-יהודית המודרנית, יודעת לספר על חיים משותפים ברמה היומיומית הבנאלית, כזו שאין בה מתח ואלימות. צריך גם לקחת בחשבון את עליית הלאומנות הערבית יחד עם עליית הלאומנות היהודית כמרכיב שהשפיע בצורה חריפה על התודעה האזורית וכמובן את מלחמת העולם השנייה והשואה שהדאיגה מאד את יהודי מרוקו ולמעשה הייתה גורם השפעה מכריע בכניסת הציונות המודרנית למדינות אלו.

מחד ובהכללה – היהודים המרוקאים דחו את הציונות המודרנית או לפחות לא גילו בה עניין של ממש עד הבשורות הקשות באירופה שיצרו הזדהות, חרדה ושותפות גורל מסוימת ומצד שני חיזקו את העניין של הארגונים היהודים האירופאיים והאמריקאיים ביהדות זו שנתפסה בעיניהם כזניחה. דבר נוסף שבנט לא יקדם כנראה מתוך אינטרס פוליטי, הוא האופן בו בתחילת שנות החמישים החלה ישראל הצעירה לאבד יהודים לטובת הגירה שלילית וכתוצאה מהרצח באירופה לא נותרו יהודים שיהגרו אליה. וכאן, אפילו מתוך חוסר ברירה, החלו לפעול הארגוניים הציוניים על מנת להביא יהודים לישראל. בשלב זה הציונות כבר אחזה ביהודי מרוקו ופעלה על רובם בעיקר על בסיס דתי – השיבה לירושלים וגאולת ציון.

הנה דברים שאמר בן-גוריון בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות בשנת 1943, שמהם ניתן ללמוד על הצורך של הציונות להתפשט אל מדינות אלו כדי להמשיך ולהתקיים:

עכשיו עלינו ללכת לשורה של ארצות, שתימן היא המשובחת ביניהן גם מבחינה פועלית וגם מבחינה ציונית, אף כי הבדלים בין ארץ לארץ. והאופי המיוחד של היהודים בארצות אלו הוא זה, שהם רחוקים מעבודה מאשר יהדות פולין אחרי מלחמת-העולם הקודמת. יחסם לעבודה – כיחסנו לפני שלושה דורות, כאל דבר של ביזיון. נחוצה עבודה חינוכית אינטנסיבית מאד כדי להביאם לחיי עבודה. ומבחינה ציונית – זוהי יהדות ערבית, העם שבתוכו היא יושבת הוא מתנגדנו… היהודים שם משועבדים… חינוכם של היהודים האלה לשנים-שלושה יסודות אלמנטריים קשה מאשר פולין ורומניה. לא קשה ללמדם להשתמש בנשק אבל ללמדם גאון יהודי ואומץ יהודי יותר קשה מאשר את יהודי פולין, כי הם יותר מוכים ומושפלים.

ניתן לראות פה קו מהותי שעובר בין בן-גוריון לבין בנט והוא המקום בו שניהם מחילים את נקודת המבט הבדלנית-אירופאית שלהם על יהודי ארצות האסלאם (וזה מבלי להיכנס בכלל לעמדה הפטרונית והגזענית שכרוכה בנקודת המבט הזו). בנט, כמו בן גוריון, לא רק שמעוול כלפי יהודים מסורתיים שהיסטורית ראו בירושלים את גאולתם ולמעשה טרום החלוקה הלאומית הקפידו להגיע לירושלים ולערים הקדושות, ולא רק שהוא עושה עוול לתנועות הציונות שהוא רוצה ביקרן כאשר הוא מבטל את העשייה המקומית שלהן במרוקו ובמדינות המגרב האחרות, אלא שהוא גם מייצר איבה וגבול ואף משכתב באופן אינסטרומנטלי את ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם על מנת להצדיק פוליטיקה מקומית צרת אופקים ובת זמננו.

אסיים באנקדוטה עקרונית שאולי ניתן ממנה ללמוד משהו על היחס של הערבים במרוקו ליהודים: כאשר קמה מדינת ישראל והחלו גלי ההגירה הגדולים, נוצר דיון ציבורי ער בחברה המרוקאית בין הלאומנים המרוקאים לבין הלאומנים הערבים לגבי הסיבה בגינה אסור לתת ליהודים לעזוב. המרוקאים טענו שזו תהיה אבידה טרגית לעם המרוקאי ש”בשר מבשרו” יעזור את החברה והמדינה ואסור למרוקאים לוותר על מרוקאים “איכותיים” שכאלו, ואילו הלאומנים הערבים, שהסכימו עקרונית עם התפיסה של הלאומנים המרוקאים, דחו את עזיבת היהודים לפלשתינה מכיוון שהעזיבה שלהם תחזק את היישוב הציוני ותחליש את היישוב הערבי. כך שאפילו בעניין זה בנט מפספס. אם תיקון אמיתי מבקש בנט, עליו לדרוש את המורכבות במלואה – ללמד את אהבת ציון הגדולה של יהודים אלו, את הנטיעה הגדולה שלהם בתרבות המרוקאית-ערבית ואת היחסים החמים והמתוחים ששררו במשך מאות ויותר שנים של חיים יהודים מלאים באזור כמו את הטראומה והפצע שהכאיבה הציונות המודרנית ליהודים תמימים רבים.

*

יהדות תימן רפי שובלי

בזמן הכרזת המדינה, כחצי מיהודי תימן באותו זמן כבר ישבו בארץ ישראל והיוו כ-8% מהיישוב היהודי בארץ. לשיעור כזה של 50% מכלל הקהילה אין מקבילה בשום תפוצה אחרת. השאלה בדבר נסיבות עלייתם של התימנים לארץ ישראל מתחלקת לשניים: העלייה שלפני קום המדינה ועליית החצי השני של הקהילה, מיד לאחר הקמתה.

הגורמים לעלייה שהחלה מסוף המאה התשע עשרה היו בראש וראשונה כלכליים. יהודי תימן עסקו בכל המלאכות הזעירות בתחום המתכת, הקדרות, האריגה, הצורפות, הרקמה וכיו״ב, וכן בתחום המסחר. הבריטים, שהשתלטו על דרום תימן (1832-1967), ובמיוחד התורכים, אשר שלטו על חלקים מתימן הצפונית (1872 -1905), הכניסו לתימן מוצרים תעשייתיים מודרניים אשר יצרו ליהודים תחרות ובעיית פרנסה. לא מקרה הוא, שבשנת 1881 החלה עליית יהודים לארץ ישראל (לפני הביל”ויים). זו הייתה למעשה תנועה מאזור אחד של האימפריה העותומאנית לאזור אחר. כמו בכל עניין אחר, נמצאה גם משמעות דתית למעשה העלייה, ולמרות שהיא החלה בשנת תרמ”א נמצא הפסוק משיר השירים “אמרתי אעלה בתמר” (שיר השירים ז’, ט’) לתיאור משמעותה הדתית של העלייה (רמז לשנת תרמ”ב). סיבות נוספות לעלייה היו המשך הגזירות הישנות שהיו עוד לפני בוא התורכים כגון ניקוי בתי השימוש הציבוריים ואיסלום היתומים, וכן גזירות חדשות מתקופת התורכים כמו חובת היהודים לטחון קמח עבור הצבא התורכי ולשאת את פצועי הצבא על אלונקות (1876), אובדן האוטונומיה השיפוטית של היהודים בענייני ממונות והשחיטות והצורך הגובר לשלם שוחד לשלטון התורכי, שפגעו במיוחד ביהודי צנעא.

מיד לאחר קום המדינה, התימנים היו הקבוצה המזרחית הראשונה שהגיעה לישראל בשני גלים בשנים 1948-1951 ומנתה כ-51,000 עולים – רובם מתימן הצפונית ומיעוטם מתימן הדרומית כולל עדן, ג’בוטי ואתיופיה. הגורמים לעלייה זו היו אי יציבות פנימית לאחר רצח האימאם יחיא בפברואר 1948. יחיא, שהיה טוב ליהודים והגן עליהם, הוחלף בבנו אחמד שלא המשיך את אביו במובן זה. האירועים הפוליטיים הביאו להתערערות הביטחון האישי במדינה, במיוחד של היהודים. בצנעא היו מקרה ביזה, עלילת דם, מעצר המנהיגות ושחרורה תמורת כופר גבוה והרעת היחס ליהודים בעקבות מה שקרה בארץ ישראל זירזו את החלטת היהודים לעזוב. בעדן היו פרעות עם הרוגים ופצועים. עזיבת המנהיגות הארצית והמקומית יצרה מצב של עלייה של כמעט של מאה אחוזים לישראל מכל מחוזות תימן הצפונית. גם העובדה שכמעט בכל משפחה היו מי שעלו לארץ קודם לכן הקלה על ההחלטה לעזוב.

ככלל, לפני קום המדינה, היהודים הכפריים שהיו הרוב הגדול בתימן חיו בדרך כלל בשלום וביחסים טובים עם שכניהם. הרדיפות והדיכוי היו מנת חלקם של היהודים בערים הגדולות ובעיקר בצנעא. הכרזת המדינה יצרה מצב בעייתי אשר תרם ליציאה מתימן. יהודי תימן לא גורשו מהמדינה באופן מאורגן ולמעשה היה אף צורך לשכנע את האימאם אחמד להתיר להם לצאת. צירוף הנסיבות שתוארו לעיל גרם ליציאה. יהודי תימן הגיעו בכוחות עצמם לעדן, שם פגשו את נציגי התנועה הציונית. אף אחד לא הביא אותם או הציל אותם. למעשה, התנועה הציונית לא הייתה קיימת בתימן פנימה אלא ישבה באזור השליטה הבריטי בעדן.

במבט לאחור, נדמה לי כי השאלה החשובה אינה כיצד להדגיש את הסבל והדיכוי בתימן כי אם איך נהגו התנועה הציונית ומדינת ישראל ביהודי תימן. הסבל שנגרם להם מידי התנועה הציונית ועל ידי מדינת ישראל עולה על זה אשר חוו בתימן. סדרה של פשעים נגד האנושות שעלייה זו חוותה כוללת את גניבת חפצי התרבות שלה, כתבי היד שלה, הבגדים המסורתיים, הכסף הזהב התכשיטים והדובדבן בקצפת הקליטה – חטיפות הילדים – לא מותירים מקום לספק בנקודה זו.

יוזמת ‘יום יהודי ארצות ערב’, אשר להבנתי נועד לדון בפשעי ארצות ערב כנגד יהודיהם וגירושם משם, מבקשת ליצור סימטריה בין מה שקרה לפלסטינים במלחמת העצמאות לבין מה שקרה לקהילות היהודיות בארצות ערב – במטרה לשלוח את הפלסטינים לבקש פיצוי על חשבון אובדן רכושם ממדינות ערב ובכך לקזז את הרכוש היהודי שנשאר שם. אם זה המצב, מן הדין שיהודי ערב יקבלו את כל הרכוש הפלסטיני הנטוש לידיהם. במקום לגרש את תושבי גבעת עמל, כפר שלם, עין כרם, ליפתא ומקומות רבים נוספים, על המדינה להעביר לרשותם קרקעות נוספות על אלה שיש להם. כמו כן, אם רוצים להנציח את הסבל ואת גירוש יהודי ערב, חובה לכלול ביום זה את גירוש תימני כנרת בידי המוסדות הציוניים וקבוצת כנרת ואת גירוש תימני תוחלת בידי כפר חב”ד ומדינת ישראל ועוד מקרי גירוש רבים נוספים. אשמח להמציא רשימת גירושים רלוונטיים למשרד החינוך.

אסור להשאיר בידי משרד החינוך את תכניו של יום זה. על כל הארגונים המזרחים להתגייס ולקיים פעילות ביום זה ולהפוך אותו ליום של היסטוריה מלמטה בו הקהילות זוכרות את ההיסטוריה שלהן כך שלא משרד החינוך יקבע מה נזכור ומה נשכח.

*

יהדות סוריה אבי דבאח

לפני כמה חודשים הוזמנתי להעיד בפני ועדת ביטון על הסרט שאני מביים בנושא הקהילה החלבית ותעלומת כתר ארם-צובא: התנ”ך העתיק והיקר שנשמר ע”י הקהילה במשך מאות שנים. היססתי מעט אם ללכת ולתרום את חלקי לוועדה שכונסה על ידי השר בנט, מתוך חשש שהתכנים המגוונים שיעלו בדו”ח הוועדה יסוננו בידי השר ואנשיו למען נרטיב חד-מימדי, המגויס למטרה פוליטית צרה. והנה השר בנט אכן עמד בציפיות, והכריז כי גירוש יהודי ערב ושיבתם לארץ הוא “הסיפור השלם” העולה מדו”ח ועדת ביטון. בנט יודע כי כדי לעוות את התמונה לרצונו, הוא חייב להשתמש באמת. אבל לא כל האמת. 

בפרעות שהתרחשו בעיר חלבּ בשלושת הימים לאחר הכרזת המדינה ב-29 בנובמבר 1947, נשרפו עשרות בתי כנסת, ספרי תורה הועלו באש וחנויות נבזזו. המונים התפרעו ברחובות, אך לא היו פגיעות בנפש. הצבא הסורי כיוון את גובה הלהבות – התיר ואף עודד את ההתפרעויות, אך גם מנע את הפיכתם לפוגרום ורצח. אירועים כואבים אלה סימנו את השבר הגדול של הקהילה, והניעו רבים מתושביה, בעיקר המבוססים או הצעירים, לעזוב את סוריה. היהודים לא גורשו – להיפך: יציאתם מהמדינה נאסרה, והיא הפכה לכלא מסוכן עבורם. אך נתיבי ההברחות הידועים החלו להתמלא במשפחות שחצו את הגבול הצפוני ללבנון ולטורקיה. חלקם הגיעו לארץ, אך רבים מהם יצאו מבירות אל “המושבות” החלביות ברחבי העולם.

על פי ויקיפדיה, הגיעו לישראל רק 3,000 מתוך כ-25,000 מיהודי חלב שעזבו את העיר בתקופה שלאחר הפרעות. כלומר, מרבית היהודים החלבים לא ראו בשיבה לארץ את הפתרון למשבר שפקד אותם. במקום זאת הם היגרו אל ה”מושבות” החלביות שהתבססו כבר מתחילת המאה העשרים בניו יורק, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. בקהילות אלו נקלטו ב-1948 רבים מבני הקהילה שהאדמה בערה מתחת לרגליהם. קהילות חזקות, אמידות ומגובשות מאד, השומרות עד היום על המנהגים והמסורת של חלב, ובעיקר על קשרי קהילה ומשפחה חזקים.

לאלו שכן בחרו להגיע לכאן, וחשבו שישראל היא המקום הבטוח והנכון עבורם, חיכתה ההשפלה והניכוס התרבותי והכלכלי מצד הממסד, כפי שבא לידי ביטוי חריף גם בפרשת הכתר. על הכאב הזה השר בנט מעדיף לא להתעכב, את ההתנגשות הכואבת עם התרבות השלטת בארץ שנות החמישים,  מעדיף בנט להעלים מהסיפור.  אבל אם רוצים להציג את הסיפור השלם של קהילות המזרח, כדאי להפסיק להכחיש ולהעלים חלקים חשובים מהסיפור גם אם אינם משרתים את תפיסתו של השר.

*
המשך יבוא!