מדינת ישראל פועלת בצורה אקטיבית ומשוכללת בכדי לעצב תפיסות עולם דרך צנזורה, מחיקה, שכתוב והטיה של חומרים היסטוריים. עלינו להמשיך להתחקות אחר החומרים הגנוזים בארכיונים ולהיאבק למען חשיפתם לעין הציבור
האם מאבק משותף הוא תרופת פלא לעוולות המקום הזה? מתי מאבק משותף משעתק יחסי כוח בין המשתתפים בו, מתי הוא מזיק למאבק של המדוכאים? האם מאבק משותף מנוגד בהכרח למאבק לאומי נגד דיכוי? מאבק משותף יכול להיות חשוב ומועיל – אבל ממש לא בכל תנאי
עבור יהודי המזרח, בפלסטין ובכל המזרח התיכון, שנת 1948 היוותה משבר חסר תקדים: האליטות הספרדיות איבדו את זכויותיהן הילידיות, התנשלו ממעמדן הציבורי, ולא נותר להן אלא להשתלב במציאות המדינית החדשה באזור • לקראת האירוע "הנכבה, מזרחים, אשכנזים ואחריות"
ביהדות שעל ברכיה אני גדלתי וחונכתי, ישנו רק טקסט אחד בעל מעמד מקודש – והוא לא נכתב על ידי גוף ממשלתי. בריאן קלוג על הוויכוח האחרון שמסעיר את הקהילה היהודית בבריטניה
זהות יהודית להט"בית אינה סתירה כי אם חיבור אמיץ, שדורש לקחת אחריות ולדמיין את הדת והתרבות שלנו מחוץ לגבולות הציונות • מחשבות בעקבות האירועים הסוערים במצעד הדייקיות בשיקגו
הנטייה הפבלובית להכחיש את חטיפת ילדי תימן נובעת הן מרגשי הזדהות עמוקים עם דור המייסדים של המדינה והן מחוסר היכרות עם התשתית האידאולוגית של התנועה הציונית: השבחת הגוף היהודי מצד אחד וניצחון במלחמה הדמוגרפית מצד שני
מרחוק צפינו בלהבות האש מכלות את שדות החיטה של הקיבוץ, שהוקם על אדמות הכפר שנכבש ותושביו גורשו. במשך כמה שנים נמשכה המסורת, עד ששכנינו הסוציאליסטיים הקולוניאליסטים חשבו על הרעיון לקצור את החיטה בעודה ירוקה
במסגרת פולמוס מתמשך מעל דפי ״הארץ״, טוען בני מוריס באמצעות טיעונים מגוחכים כי לא היתה מדיניות של טיהור אתני כלפי פלסטינים בשטחה של מדינת ישראל. עמר אלע'בארי מספר בתגובה על המהלכים שהובילו להצלחתה המסחררת של הציונות בהעלמה כפויה של למעלה מ-85% מהפלסטינים
מותו של שמעון פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". ישראלים שגינו את החלטת הרשימה המשותפת לא להשתתף בלוויה, ניסו להגן על הערכים היפים שהם חושבים שהם מייצגים וציפו להצהרת אמונים של הערבים. אבל אלה סירבו להתפקד
