התרסקות המיתוס והכרה בכך שהוא פיקציה, משמעותה ויתור על הרעיון של ״מדינה יהודית״ ומיטוט הפרויקט הציוני כולו, ולכן צריך להמציא כל פעם מיתוס חדש ולחיות אותו. מחשבות בעקבות הסדרה "מכונת המיתוסים" של אורי רוזנווקס
שושנה גבאי קוראת את "שונאים סיפור אהבה", וטוענת שבמשולש היחסים שבו עוסק ספרו של הלל כהן יש גם צלע רביעית – הציונות – שקיבלה את כוחה עם כינון המנדט הבריטי
כאשר הגיעו ראשוני הציונים ליפו, התגוררו בה עשרות אלפי פלסטינים. אז איך הפכה הסיסמה הציונית ל"עם ללא ארץ לארץ ללא עם"? חנה ספרן מתבוננת בהיסטוריה כדי להבין את ההווה
האידאולוגיה הציונית הכוחנית ומדיניותה הדורסנית של ישראל כלפי מתנגדיה דומה להפליא למדיניות הלאומנית הקיצונית של צוררי היהודים לדורותיהם. הגזענות אותה גזענות, השנאה אותה שנאה
מדינת ישראל פועלת בצורה אקטיבית ומשוכללת בכדי לעצב תפיסות עולם דרך צנזורה, מחיקה, שכתוב והטיה של חומרים היסטוריים. עלינו להמשיך להתחקות אחר החומרים הגנוזים בארכיונים ולהיאבק למען חשיפתם לעין הציבור
האם מאבק משותף הוא תרופת פלא לעוולות המקום הזה? מתי מאבק משותף משעתק יחסי כוח בין המשתתפים בו, מתי הוא מזיק למאבק של המדוכאים? האם מאבק משותף מנוגד בהכרח למאבק לאומי נגד דיכוי? מאבק משותף יכול להיות חשוב ומועיל – אבל ממש לא בכל תנאי
עבור יהודי המזרח, בפלסטין ובכל המזרח התיכון, שנת 1948 היוותה משבר חסר תקדים: האליטות הספרדיות איבדו את זכויותיהן הילידיות, התנשלו ממעמדן הציבורי, ולא נותר להן אלא להשתלב במציאות המדינית החדשה באזור • לקראת האירוע "הנכבה, מזרחים, אשכנזים ואחריות"
ביהדות שעל ברכיה אני גדלתי וחונכתי, ישנו רק טקסט אחד בעל מעמד מקודש – והוא לא נכתב על ידי גוף ממשלתי. בריאן קלוג על הוויכוח האחרון שמסעיר את הקהילה היהודית בבריטניה
זהות יהודית להט"בית אינה סתירה כי אם חיבור אמיץ, שדורש לקחת אחריות ולדמיין את הדת והתרבות שלנו מחוץ לגבולות הציונות • מחשבות בעקבות האירועים הסוערים במצעד הדייקיות בשיקגו
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
