לקרוא ״הארץ״ ולהישאר מזרחי

את עיתון ״הארץ״ התחלתי לקרוא בצבא. אחד החברים היה מביא בכל שבוע את המוסף מהבית. אם הוא יצא בחמישי, היה אפילו מביא עימו העיתון היומי. לא הבנו אותו, החבר׳ה מהצבא, מה יש לו – פריסת העמוד מחרפנת, לא הבנו למה מתעקשים לכתוב ״ליוורפול״ עם ו״וים, ופעם ראשונה ששמענו על עיתון שמתחזק מדור יין שבועי. היום אני שואל את עצמי, למה העיתון הרגיש זר כל-כך? ובעצם, אני בכלל לא בטוח לגבי אותו חבר שקרא בו שהיה לו נימוק משלו לקריאתו האדוקה. אני מניח שגם הוא – בדומה לרבים – פשוט נולד ל״הארץ״.

אני לא נולדתי לעיתון ״הארץ״, לא הוריי ולא איש ממשפחתי המורחבת הביאו אי-פעם את העיתון הביתה. לא מתוך אידיאולוגיה מנומקת ולא מתוך שנאה יוקדת – העיתון היה פשוט מחוץ למשחק, כאילו לא היה קיים כלל. אני מזרחי. נולדתי בארץ, גם הוריי – ובכל זאת אני מזרחי. מעולם לא קופחתי בשל כך, לפחות לא באופן שהייתי מודע אליו, אבל את זהותי המזרחית אני מכיר מאז ומתמיד, לטוב ולרע; הכרתי את המזרחיות שלי כשהדגישו בפניי את האות ע׳ בשם המשפחה שלי כמעין מחווה של חיבה, הכרתי אותה כשקינאו בי שיש לי המון בני דודים, הכרתי אותה בשיעורי היסטוריה וביום השואה בבית הספר היסודי, כשהמצאתי סיפור שיקשר גם אותי, כנראה כדי להרגיש חלק מסיפור שכבר הבנתי שהוא של ״כולנו״.

המזרחיות שלי סוחבת איתה הנחה חברתית בדבר דעתי הפוליטית, שכן ידוע שבישראל ישנה  ציפייה לסימטריה בין אתניות לדעה פוליטית, שבמסגרתה מזרחי/ת משמעו ימני/ת. אנשים לא מסוגלים ליישב את מה שנראה בעיניהם כסתירה מוחלטת, ממש נואשים למצוא הסבר לחריגה מהמסגרת הזאת – מזרחי שאיננו ימני. אותה חריגה יכולה להיות מוסברת בעיניהם רק דרך מודל ה״השתכנזות״, היינו אדם ממוצא מזרחי שרכש השכלה וסיגל לעצמו סגנון חיים ״אשכנזי״. רק כך מתאפשרת שמאלנותו. כעת דעתנו נחה: השורשים לשמאלנות של המזרחי הם לא ביסודות רעיוניים כלשהם שקשורים למורשתו ולהיסטוריה שלו – הוא פשוט השתכנז.

״הארץ״, ככלי התקשורת הבולט והמזוהה ביותר עם השמאל הישראלי, מייצג את אותה ציפייה הזויה. הוא איננו מסתפק בייצוגן של דעות שמאליות חברתיות ופוליטיות; דרך אלמנטים נלווים ולכאורה שוליים לתוכן, העיתון מגלם את הדרישה של השמאל הישראלי להומוגניזציה תרבותית בין השמאלנים כולם. הציפייה מקוראיו, ״אנשים חושבים״, להתגודד סביב סגנון חיים ועולם תרבותי אחידים כמעין תנאי לדעתם הפוליטית, היא למעשה אינהרנטית לשמאלנות שהוא מציע – אשכנזית, לא נגישה ומדירה.

כך למשל, מדור ועדת המדרוג המופיע מדי שבוע במוסף הוא שעתוק מתמשך של הדרישה הזאת: אנו מתבשרים מה גבוה ומה נמוך, מה טוב ומה רע. על קוראי ״הארץ״ להתחייב לעולם תרבותי לצד דעתו הפוליטית; מי שלא מכיר דבר-מה שהוגדר כטוב וגבוה או לחילופין מחבב דבר שהוגדר כרע ונמוך צריך לעשות בדק בית, לנסות להבין מדוע העדפותיו התרבותיות אינן מתיישרות לפי דעתו הפוליטית. ישנה גם הפינה הקבועה בה נשאלים הקוראים 20 שאלות, שמבטאות ידע אינטלקטואלי קלאסי כללי. לעתים, על מנת לסמן את גבולות המשחק, מופיעה שאלה שנוגעת לתרבות פופולרית, לדוגמא: מהיכן לקוח הציטוט ״יא ורדי איזו קציצה״? – שאלה שהייתי היחיד מבין חמישה שידע את התשובה אליה (וכך, אגב, העליתי את מאזני לתשובה אחת מתוך 20). זו כמובן שאלת צבע שכזאת, ובהתאמה להופעותיה הנדירות במקבץ השאלות, היא באמת לא בדיוק שאלה שבוחנת ידע כללי או אפילו ידע תרבותי, אלא שאלה נישתית, כזו שמספקת לפותרים סוג של מנוחה מהשאלות הרציניות באמת.

ככל גוף מסחרי, גם המהדורה המודפסת של ״הארץ״ רוויה בפרסומות כחלק אינטגרלי המלווה את הקריאה; דרך הפרסומות השונות ניתן לאפיין קהל קוראים של עיתון, וכן את האופן שבו המערכת מבינה ומדמיינת את הקהל שלה. במקרה של ״הארץ״, הקהל מובן ככזה שיהיה מעוניין בכרטיסים לפילהרמונית, בתערוכה של טרטקובר או בצאתו של ״החדש״ של סופרים וסופרות מסוימים. אני עצמי לא יודע מי זה טרטקובר, כנראה שלעולם לא אלך לפילהרמונית ואין לי מושג מה ״החדש״ של סופרים שלא ממש שמעתי עליהם. אני עדיין שמאלני, אבל אני פשוט לא אתם, וגם לא רוצה בזה. על-פי הפרסומות ב״הארץ״, ניתן לחשוב כי אנשיו שכחו לרגע אחד ארוך שברוב הארץ – לא העיתון, אלא זו האמיתית – ההגמוניה האירופית-אשכנזית היא קצת פאסה. עבור העיתון, העולם התרבותי שמיוצג בו נתפס כעניין שקוף ואקסיומטי, בעוד השאר מתוארים כתופעות או כנישות בחברה הישראלית.

עם זאת, בשונה מעיתונים רבים, אי אפשר להגיד ש״הארץ״ מדיר ייצוג מזרחי: בעמודי הדעות ובמוסף גלריה ישנו עיסוק, לעתים נרחב, בתרבות מזרחית ובשאלות וסוגיות סביב המאבק המזרחי. כך למשל, ל׳מזרחיות׳ מוקדש מדור ייחודי שנקרא ״מזרחית מדוברת״, אותו כותבת אינס אליאס. זה מדור שאני נהנה ממנו ומקפיד לקראו. ובכל זאת, בכל פעם אני תוהה על שמו – ״מזרחית מדוברת״ – בעל ההקשר הברור כל-כך ל״ערבית מדוברת״. אני מבין מכך שהמזרחיות, אם כן, היא כמו שפה עממית אך בכל זאת זרה, והמדור תפקידו לדבר אותה (מיותר לציין של׳אשכנזיות׳ לעולם לא יהיה מדור, ואם היה אחד כזה, לבטח לא היה נקרא ״אשכנזית מדוברת״). העולם האשכנזי-אליטיסטי שקוף בעיני עורכי העיתון, הוא המובן והברור, והוא גם הכלל. הוא מופיע במהדורה המודפסת על דפי החדשות, במרבית מאמרי הדעה וכמובן שהפרסומות בין לבין הן שלוחותיו המסחריות. מנגד, שאר התכנים – למשל כתבות על מצרים, מוזיקה ערבית-אפריקאית או פוליטיקה מזרחית – יקבלו אמנם במה, אך תמיד כמושא לדיון, כעולם שיש לנתח ולחקור.

דרך אלמנטים נלווים לתוכן המהותי, מתחדד לקוראים חדשים ושונים שגילו עניין בעיתון כי הם לא נמצאים בבית. כי אם באמת ברצונם להשתייך לשמאל הפוליטי בישראל – עליהם להשתנות במובנים רחבים הרבה יותר. השמאל הישראלי לא מסתפק בגיבוש דעה פוליטית איתנה או אפילו בתחושה שהצדק עימו. הוא מאוהב ברצון להרגיש צודק ומוסרי, אבל לבד, כצדיקים בסדום. אכן, השמאל הישראלי נמצא לבד, מקושש קולות ונואש לחיבוק מזרחי-עממי בזמן שהוא זועק את נרדפותו. למרות מופעים אפולוגטיים ומביכים למדי פה ושם, מחנה השמאל על ייצוגיו השונים לא באמת מרגיש שטעה בדרך. ואולי הוא לא באמת מתוסכל מחוסר היכולת הקבוע והמתמשך לסחוף אחריו המוני מצביעים ומצביעות – שכן רק כך יישארו אנשיו אקסקלוסיביים בנאורותם, מעין גיבורים טראגיים של ההיסטוריה; משכילים, אנשי רוח וליברלים שיצאו מן המערה אך לא הצליחו להוציא את ההמון איתם; רק כך, הם לא יצטרכו לקבל על עצמם ישראליות משותפת ושוויונית של ממש – עממית וצודקת, המונית ונאורה.

הכותב הוא סטודנט שנה ב׳ בחוג להיסטוריה ומזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב