הרבה השתנה ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו. רון כחלילי חושב לאחור ולעתיד על קיבוצים, על חקלאות ישראלית, על פריבילגיות ועל הוויכוחים הישנים. התובנות שלו מפתיעות
על עקרון הכנסת האורחים ועל עקרון הארעיות, הפירוק והבנייה מחדש נבנית הסוכה מדי שנה. צבי בן-דור בנית על הסוכה הקולקטיבית המזרחית-אזרחית ועל הסדר החדש שהיא מציעה
מה ההבדל בתפיסה העצמית של מזרחים עם עור בהיר לעומת מי שעורם כהה? איך האופן בו ״עוברים״ בעולם משפיע, למשל, על ההזדהות עם המאבק המזרחי? במקום לדבר על אותנטיות ולגיטימיות של ״המזרחי הנכון״ חשוב שנדבר ונלמד להכיר חוויות גוף-זהות מורכבות
אני חצי-חצי קלאסי ולא קלאסי: שם המשפחה שלי הוא אשכנזי, אך החזות שלי לא חד משמעית וכמעט בכל היכרות עולה השאלה ״מאיזה מוצא אתה?״ כמי שיש לו את הפריווילגיה הזאת, החובה שלי היא להשמיע את קריאת התיגר עבור מזרחים ומזרחיות כמוני
למזרחים יש תפקיד ברור בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומי שמתעלם מכך מאפשר את המשך קיומו של העוול – הן כלפי הפלסטינים והן כלפי הנערות והנערים המזרחים, הממלאים תפקיד משמעותי בניהול ותחזוק הכיבוש. פעילי ״מזרחית משותפת״ ממשיכים את הפולמוס על סוגיות של ריבונות, מסורת ודמותו העכשווית של המאבק המזרחי
״סכנה לדמוקרטיה הישראלית״, ״אכלו לי שתו לי״ ו״מי שרוצה מצליח״ הם רק כמה מהביטויים הקיטשיים העומדים במרכז השיח הפוליטי והחברתי בישראל. זה מקל עלינו להתכחש לחרא: לדיכוי של מי שלא נולדו לקבוצה הנכונה, לרדיפת מתנגדי משטר ולצווי איסור פרסום
הפוסט הזה נכתב לרבים ורבות מהמזרחים החדשים שאינם רדיקלים, שאינם שמאלנים ושאינם חילוניים. מזרחים חדשים התומכים בכל לב בשרה מירי רגב, בשר אריה מכלוף דרעי ובשר משה כחלון. לכבודם, מעט חשבון נפש ועובדות היסטוריות ופוליטיות על קצה המזלג
השנים האחרונות בשיח המזרחי מסמנות שינוי כיוון משמעותי: הזרם המרכזי והבולט הצליח לפרוץ אל מחוץ לחיקו החם של השמאל הרדיקלי ודמותו של הפעיל המזרחי, האינטלקטואל, החילוני והאנטי-ציוני מפנה את מקומה הבלעדי למגוון רחב יותר