ירון לונדון ניצל לא אחת את הבמה התקשורתית המרכזית שלו על מנת להכחיש את חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן וכדי ללעוג למאבק המזרחי. סביר להניח שציבור מזרחי משמעותי לא חש את אותה המיית כאב כמו-קולקטיבית לנוכח ירידת התוכנית "לונדון את קירשנבאום" מהמסך
היחס הבינארי של שחור-לבן/חושך-אור נמצא ביסודו של כל צילום, אולם התבוננות מקרוב חושפת כיצד להיבט הטכנולוגי נקשרים תמיד היבטים אסתטיים ופוליטיים. מתוך ההקדמה לגיליון החדש של כתב העת "מפתח", המוקדש למושגים פוליטיים של צילום
באמנת הפרסום החדשה יש פספוס היסטורי גדול. דווקא מעמדת המדוכא ניתן לראות את המנגנון שבו כלואים שני הצדדים ולחשוף את הבדיה שבלב עולם הפרסום. המזרחים היו יכולים לבקר מבחוץ את מבנה הכוח עצמו, את הרידוד של החוויה האנושית, ולהציע תיקון לחברה כולה
מה ההבדל בין אלימות להתנגדות? האם בספרי ילדים בנים יותר אלימים מבנות? האם בנות מתגוננות כשהן מותקפות? קטע מספרה של גילה דנינו-יונה בנושא הבניית יחסים מגדריים בספרות ילדים
שחקנים סיסג׳נדרים מגלמים שוב ושוב דמויות של נשים טרנסיות בקולנוע ובטלוויזיה ועוד גורפים פרסים ושבחים על ״האומץ״ שלהם. הדבר דומה באופן מחשיד לבלאקפייס, שחקנים לבנים המגלמים דמויות שחורות, אבל בעוד ברור שבלאקפייס אינו לגיטימי, כאן איש לא רואה בעיה
בספרים שקוראים הילדים והילדות שלנו מופיעות בעיקר דמויות בהירות עור. הלובן מוצג כנורמלי וניטרלי, אך ילדים בצבעים אחרים לא מוצאים בו את עצמם. מקום טוב להתחלת המחשבה על שינוי היצירה המקומית הוא ספרות הילדים השחורה והמעצימה בארה״ב
בחור מזרחי למראה נכנס לבחון דירת שותפות תל אביבית למראה, אותה מציגות לו שתי בחורות אשכנזיות למראה. קשה להחליט אם מה שקורה אחר כך בפרסומת של קפה טורקי עלית הוא יותר שוביניסטי או יותר אוריינטליסטי
לא שאין בה בעיות, אבל ההיפוך שהיא מחוללת במשוואה איכות=אשכנזי / שטוח=מזרחי, הנשים החזקות שמככבות בה והיחסים עם היטלר עושים מ"זגורי אימפריה" סדרה מעניינת וחשובה. ואין על ויויאן!