ומה אם היית צורחת

ומה אם היית צורחת ו*הכל* היה נגמר לגמרי אחרת?

כואבות לי האוזניים מלשמוע את כולם צורחים עכשיו על כמה לצרוח זה לא עוזר למנוע את מה שתמיד עלול לקרות, ורק חושבת – ומה לגבי כל הפעמים שזה *נגמר לגמרי אחרת*?

ומה אם היית צורחת ו*כלום* לא היה קורה, מה בך לא היה נגמר?

מדמיינת אותך על האופניים צועקת, אנשים עוצרים, מתערבים, התוקף בורח. הפי אנד. האם היית מצליחה מיד לאחר מכן, נניח ב-05:45, לעלות שוב על האופניים ולפדל הביתה?

הביתה. האם אפשר לחזור הביתה אחרי שמבינות שהגוף שלנו הוא רשות הרבים? טריטוריה שהופקעה מבעליה או כזו שמאז ומעולם היתה נטולת ריבון?

מדמיינת אותך עולה על האופניים מיד לאחר ש*כלום* לא קרה. מפדלת פיק ברכיים בכיוון מוכר מדי. לאן פנייך מועדות? זיעה קרה מתחילה להצטבר. אודם בלחיים. שטף חום של הזיה. רק לא להפסיק לנוע. כי לקפוא זה מוות. כי אם תעצרי לא תוכלי להמשיך. מריצה בראש שוב ושוב את הרגע שאחרי-מה-שכמעט-קרה מתועד בכל העיתונים במשפט שקיווית להבין רק במעומעם “הרגע שבו חייה השתנו לבלי שוב”. מסתכלת על הכתבה ויודעת שמאחורי צילום האילוסטרציה של נערה יפה מבוהלת אלו פנייך שמטשטשות.

את עוצרת ומוחקת את האותיות הכתובות אדום על גבי לבן ומזכירה לעצמך, כמו שכל אשה עושה, כמעט כל יום, כלום לא קרה. הלב פועם חזק אך בלתי נשמע.

את מגיעה הביתה ושואלים אותך אם את בסדר ואת משיבה כן, כן. ואומרת לעצמך שאת לא משקרת כי באמת כלום לא קרה. נכנסת לחדר שלך וסוגרת את הדלת ומבינה שאין יותר בעולם שום דלת שתוכלי להגיף מאחורי גוף שמובנה חברתית כשטח הפקר. מבינה שאת אמורה להקדיש את חייך ללשמור על הגוף הזה שמנגנוני-על אמונים על לנצל, למכור ולעצב כמתנה, ושילדות טובות מצליחות, וגם יודעת שמעתה ועד עולם כל פעולה שלך בעולם תלווה בחרדה של מה שעלול לקרות וכמעט קרה וקורה תמיד, ורק הפעם, במקרה, נגמר לגמרי אחרת.