קריסת מודל הסמכות מביאה לכך שאלימות מינית – מתקיפה אישית ועד לאונס קבוצתי – הופכת לתופעה חברתית בעידן המשברי שבו אנחנו נתונים; מדוע זה קורה, איך זה קשור לפוליטיקה, ומה לעשות ביחס לכך
שלוש שעות ארוכות נמשך הדיון בעונש שיקבל אלון קסטיאל. שלוש שעות שבהן נשים הגיעו להחזיק שלט, להגיד מילות חיזוק, לשתף. כמה פשוט ומובן מאליו, ככה מהפכני: זה התפקיד שלנו כקהילה פמיניסטית
כאילו לא מספיק שנפגעות תקיפה מינית מפחדות להתלונן במשטרה, עכשיו הן גם אמורות לפחד לפנות אלינו לטיפול פסיכולוגי? ד״ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית, קוראת למחאה בעקבות ההתפתחויות המחרידות האחרונות בפרשת אלון קסטיאל
לעתים קרובות מדי עדויות על פגיעה מינית זוכות לתגובות מבטלות ומשתיקות מבני המשפחה, החברים, בן או בת הזוג, המשטרה, המעסיק ועוד. אולי במקום ההאשטאג #גםאני שמאגד דיווחים של נפגעות, כדאי להפנות את הזרקור לפוגעים ולאופן שבו החברה משתפת איתם פעולה
ההחלטות בשני מקרי אונס קבוצתי של נערות השבוע, חשפו כיצד הפרקליטות מטילה על הנפגעות את האחריות להצלחת החקירה, ודורשת מהן לדבר. אולם ייחודה של הפגיעה המינית נעוץ במעגל השתיקה שקיים סביבה – וכך גם מ׳, נפגעת גילוי עריות, צריכה שנדבר בשבילה
כל מי שמבינים שלא ניתן לכונן מדינה דמוקרטית-ליברלית ראויה בלא מאבק חסר פשרות כנגד מעשי אונס, חשו השבוע צביטה כפולה בלב: האנס משה קצב שוחרר לביתו, הקורבן יונתן היילו לא זכה לחנינה מידי הנשיא. אך האם אנחנו צריכים לדבר על שני המקרים בנשימה אחת?
אלה לא תמיד עוגיות מדלן. לפעמים הזיכרון שותת בתודעה, לפעמים הוא אורב להזדמנות, לפעמים הוא חי בעוצמה משתקת • יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים 2016 – פרויקט מיוחד
יום הכיפורים הוא זמן לצדק ומחילה ולהבנה שכולנו כלים שבורים, גם יונתן היילו שבחר בחייו ולקח חיים של אחר. הקמפיין לבקשת החנינה מנשיא המדינה רואה את יונתן כמות שהוא – לא מלאך ולא עבריין – ומבקש לתת לו הזדמנות שנייה, לטיפול ושיקום במקום כליאה
