מעשיו הנפשעים של הקצין מצטרפים לאסופה של מעשים נתעבים המתרחשים חדשות לבקרים בחסות מנגנון אידיאולוגי משומן היטב המאפשר לרבים במדינה הזו לראות בערבי כנחות, כתת אדם, ולחיות את חייהם כאילו כלום
האם ניצול מיני בטיפול הוא תוצאה של בלבול תמים? אם נלך לפי השיח הגלוי שמתקיים בקהילה המקצועית, נדמה שעבור פלח משמעותי מהמטפלים התשובה לכך היא כן, כן מהוסס
מוסדות הרווחה קרסו, תקציבים הוקפאו, ניהול משבר הקורונה הופקד בידי גברים, ובינתיים נשים נרצחות, מעגלי האלימות והעוני הולכים ומתרחבים וסיפורי מי-טו נחשפים מכל עבר. לרגל יום האשה ומשבר פוליטי מתמשך, שוחחנו עם ארבע פעילות חברתיות על על הצלחות קטנות וגדולות, על ההתעוררות של הציבור ועל תקווה לימים אחרים
כיצד ייתכן שאלימות כלפי נשים עדיין נתפסת כמחיר כדאי למען שמירת שמו הטוב של גבר? האיסור על פרסום שם התוקף, שיתוף הפעולה של התקשורת – כל אלה צריכים לפוס מן העולם
קריסת מודל הסמכות מביאה לכך שאלימות מינית – מתקיפה אישית ועד לאונס קבוצתי – הופכת לתופעה חברתית בעידן המשברי שבו אנחנו נתונים; מדוע זה קורה, איך זה קשור לפוליטיקה, ומה לעשות ביחס לכך
שלוש שעות ארוכות נמשך הדיון בעונש שיקבל אלון קסטיאל. שלוש שעות שבהן נשים הגיעו להחזיק שלט, להגיד מילות חיזוק, לשתף. כמה פשוט ומובן מאליו, ככה מהפכני: זה התפקיד שלנו כקהילה פמיניסטית
כאילו לא מספיק שנפגעות תקיפה מינית מפחדות להתלונן במשטרה, עכשיו הן גם אמורות לפחד לפנות אלינו לטיפול פסיכולוגי? ד״ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית, קוראת למחאה בעקבות ההתפתחויות המחרידות האחרונות בפרשת אלון קסטיאל
לעתים קרובות מדי עדויות על פגיעה מינית זוכות לתגובות מבטלות ומשתיקות מבני המשפחה, החברים, בן או בת הזוג, המשטרה, המעסיק ועוד. אולי במקום ההאשטאג #גםאני שמאגד דיווחים של נפגעות, כדאי להפנות את הזרקור לפוגעים ולאופן שבו החברה משתפת איתם פעולה
ההחלטות בשני מקרי אונס קבוצתי של נערות השבוע, חשפו כיצד הפרקליטות מטילה על הנפגעות את האחריות להצלחת החקירה, ודורשת מהן לדבר. אולם ייחודה של הפגיעה המינית נעוץ במעגל השתיקה שקיים סביבה – וכך גם מ׳, נפגעת גילוי עריות, צריכה שנדבר בשבילה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
