האלימות המינית ממשיכה להיות השואה שלנו, מכיוון שלכאורה מדובר בפעולות ספורדיות ועצמאיות, וככאלה אנחנו מנהלות את מיליוני קרבות המאסף הזעירים שלנו נגדן. אך בפועל זו מערכת דיכוי משומנת, שמאחוריה בעלי אינטרסים מובהקים, גם אם קשה לזהות אותם במבט שטחי
בעוד העונשים הנגזרים על אנסים מסתכמים במקרה הטוב במספר חד-ספרתי של שנים, יונתן היילו – מהגר, שחור, קורבן אונס, שחי בשוליים של מדינת ישראל – הולך לבלות את מרבית חייו הבוגרים מאחורי סורג ובריח. הוא ראוי לתמיכה שלנו אל מול עיניו העצומות של בית המשפט
בחתימתכם, פסיכולוגיםות יקריםות, הוספתםן לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה”את מגזימה”, “למה לא צעקת”, “למה נזכרת רק עכשיו” ו”למה לא שמרת על הכוס שלך” תצטרף כעת גם: “את לא זוכרת נכון” – תוך ציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. על פרשת בני שמואל
אני מדמיינת אותך על האופניים צועקת, אנשים עוצרים, מתערבים, התוקף בורח. הפי אנד. האם היית מצליחה מיד לאחר מכן, נניח ב-05:45, לעלות שוב על האופניים ולפדל הביתה? הביתה. האם אפשר לחזור הביתה אחרי שמבינות שהגוף שלנו הוא רשות הרבים?
האימה בסרט “הרחק מהיעדרו” נובעת לא מהחושך, אלא דוקא ממה שנראה לעין, ומההמתנה למכה שתיכף תבוא. שום דבר שם אינו שגרתי, על אף שלכאורה, בקריאת התסריט, אפשר לחשוב שכן: היא שוטפת כלים, הוא פותח את דלת המקרר, או משהו מעין זה. והמכה מופיעה, כמתבקש, ואחריה עוד אחת ועוד אחת
בתוך הזוועה הגדולה הקרויה “שואה”, היו נשים קורבנות ייחודים של פשיעה. בכללן, הנשים היהודיות של סלוניקי – קורבנות של השמדת-עם גזענית ושל השתכחות החורבן המוחלט שעברה יהדות ספרד. נשים שבושה וצנעה דנו אותן לשתיקה
החלטתי להעמיד את הידע שברשותי, יחד עם יכולותיי הדידקטיות, לרשות הציבור, ולנסות להסביר את עניין “תרבות האונס” בסגנון הבדידים האהוב. כל שעליכם לעשות הוא לדמיין בדידים בשלושה צבעים: נגיד ורוד בזוקה לאונס, ורוד בייבי לתרבות, ורוד פוקסיה למה שכולל את שניהם
הפתיעו אותי התדהמה והעצב של גיא מרוז, שמתאכזב בכל פעם מחדש לגלות עוד ועוד עדויות המאשררות שהסרט “מציצים” הוא מסמך קולנועי מטריד, וולגרי, שוביניסטי, אלים ופוגעני שמעיד על המציאות האפילה של יוצריו. עד מתי תופתעו? ומה מכינים לנו לקראת יום העצמאות הבא? חגית דמרי צפתה אמש בפרק הראשון בסדרת התחקירים…
אני רוצה לנשק אותך. להחזיק לך את היד. את שמת את זה בתוכי, ועכשיו מה? האם נוכל לדמיין עולם בו לא נידָרש להצדיק את האהבה שלנו, ללא בדיקה פולשנית של הגוף שבתוכו היא מתעצבת או של הגוף שאל מולו היא מתמלאת בחיים?
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
