תרבות אונס או משחק בבדידים

השבוע נוכחתי לדעת שרבים ממודעי נשים וגברים כאחד, אינם יודעים תרבות האונס מהי, ומתחלחלים לשמע הביטוי. זה להאשים את כולם באונס! האשימו אותי ידידים. הרי מדובר בסך הכל באירועים בודדים ומבודדים שמבוצעים בידי פושעים איומים שאיש אינו מגבה אותם. גברים נורא ייעלבו, הפצירו בי מכרות. את פמינאצית מתועבת, טינופת, חלאה, וצריך לבודד אותך כמו מגפה! לעולם לא תצליחי לשכנע גבר להיות לצדך. כתב לי עלם חמודות אחד באישי.

כיוון שהבורות היא אם כל חטאת, וידוע שבמבחני הבנת הנקרא אנחנו שואפים לרמה של מדינה מתפתחת ביום מוכה שחין, החלטתי להעמיד את הידע שברשותי, יחד עם יכולותיי הדידקטיות, לרשות הציבור, ולנסות להסביר את העניין בסגנון הבדידים האהוב. כל שעליכם לעשות הוא להשיג בדידים בשלושה צבעים, או לפחות לדמיין אותם. הצבעים ייצגו את הקטגוריות, נגיד ורוד בזוקה לאונס, ורוד בייבי לתרבות, ורוד פוקסיה למה שכולל את שניהם ובדיד שקוף עבור כל דוגמה שלא מכילה לא תרבות ולא אונס. סתם, אל תילחצו מהבדיד השקוף שאין לכם. לא תזדקקו לו. אני אספר לכם פכים מחיי היומיום שלי ושל חברותיי, ואתם תחלקו בדיד לכל דוגמא, לפי הנושאים שסיכמנו: אונס, תרבות, ואירועים שמערבבים את שניהם. בסוף כל אחד ואחת יספרו כמה יצא בכל קבוצה, ויחשבו מחדש על המושג תרבות האונס ומה הוא אומר עבורם.

נתחיל בסיפור מהשבוע, שהתחולל במוסד אקדמי מכובד וידוע להשכלה אמנותית גבוהה בירושלים עיה”ק תובב”א, בכתה שבה לומדת חברתי הטובה, אשה אחת עם גברים רבים כולל המורה. אותו מורה קרא לה להדגים את יכולותיה בחומר הנלמד מול שאר הסטודנטים. משהסתיימה ההדגמה והתלמידה קמה לשוב למקומה, פקד עליה המורה להישאר להדגמה נוספת. “קשור אותה לכיסא!” התלוצץ אחד התלמידים. “כבה את האור!” עלץ חברו. “זה לא מצחיק.” הודיע צדיק יחידי בסדום, אבל את המפולת כבר לא ניתן היה לעצור, והמורה עלה על כולם וצווח: “אונס קבוצתי!” הכתה התגלגלה מצחוק.

זה הדהד לי את הסיפור של חברה אחרת על מרצה במוסד מכובד מקביל, שנכנס בשיעור הראשון לכתה הומה נשים, והודיע שבסבב ההיכרות תציין כל אחת את שמה ואת התנוחה האהובה עליה. חברתי היתה הראשונה בסבב וסירבה לפרט תנוחה, למול ההתעקשות של המרצה.

פתאום אני קולטת שמרוב שליחות חינוכית ובדידים שכחתי לספר לכם משהו חשוב על עצמי בסבב ההיכרות בינינו: שמי נעמית וכל החברות שלי כבדות ומבעסות. כמעט כמוני.

אבל נחזור לשבוע הנוכחי בירושלים. התלמידה ההמומה, או שמא תאמרו הכבדה והמבעסת שלא מבינה הומור דקיק ומחודד כשזה ניצב לפניה, פנתה אל המורה הבדרן חובב הומור האונס, ואמרה בקול ענות חלושה: “זה לא מצחיק”. אבל המורה הסביר לה שזה דווקא הכי מצחיק, כי זה נאמר בשיעור כל כך מעודן וקלאסי, ממש מחוץ להקשר. עכשיו היא תתלונן עליו, אבל המרקם של יחסי הדדיות בגובה העיניים עם הסטודנטים הגברים, שגם כך הוא חצי מדומיין על ידינו ועומד על כרעי תרנגולת, נפגע קשות.

באותו הזמן ממש, ובמרחק כשעה נסיעה משם, בצפון תל אביב, ויתרה האנסת, אופס סליחה, המתלוננת מחטיבת הביניים שנוצלה על ידי שלושה עשר בני טובים, עם עתיד קרבי ונפש של משורר, על כוונתה להביאם לדין, והפסיקה לשתף פעולה עם החוקרים. ההכפשות שעברה בפחות משבוע יכולות היו לנטרל לביאה שגילה משולש משלה. לנצח היא תיחרט בלבבות כמי שאנסה את הילד הזך של האם שהתראיינה בתקשורת. אותו ואת כל חבריו.

באותה עת עצמה, בצפון הארץ, השיבו לחזקת הנאנסת המפורסמת מקיבוץ שמרת, יעל גרימברג האמיצה, את בנותיה הקטינות, לאחר שהרווחה תבעה להוציאן בשל שמועה שהן עוסקות בזנות בקרב בני מיעוטים. ובכללי, הרי יש להן אמא נורא אובדנית ונאנסת ושבורה. למה לתת לה לגדל ילדות? לא מספיק שדפקה בני טובים בעבר, ואת הסבבה הבורגנית הנעימה של כל המדינה? חייבים לגרום לה להפסיק להשתולל. כביכול יש ליעל גרימברג יתרון יחסי על הנערות הנוכחיות, מפני שכאשר היא נאנסה, לפני עשרות שנים, היה מותר עדיין לקרוא לזה נאנסה, ולפחות על פני השטח לא הפכו אותה בתוך שבוע לתוקפת והאשמה היחידה. אבל זה חיצוני לגמרי. בפועל יצאה גם היא השנואה והמעיקה שחורבות חייה הן כמו אנדרטה לאיך שכולנו זזנו אז בכסא בחוסר נוחות.

רק כדי להרגיע את הטעם המר מאונס לא תרבותי, אספר לכם שחברה אחרת שלי, עובדת מחקר מצליחה בהיי-טק, זומנה השבוע לשיחת הנהלה על סגנון לבושה. אורך החצאית, עומק המחשוף והצבעים העזים. מהיכרות עם מלתחתה של הנאשמת, אני יכולה לספר לכם שהבעיה העיקרית שם, היא הקימורים הטבעיים שלה, והחיבור שלהם עם הנטייה לדבר בסמכותיות, ללא שמץ התנצלות בקולה. כמו שמותר רק לגבר. סליחה שכחתי, היא גם לא עלינו, רוסייה. ואלה, כולם יודעים מה התרבות שלהן.

לי עצמי היה שבוע שקט ורגיל בכלא הנשים הענק, שנהוג לכנות העולם. בניכוי הצעקות ברחוב, התנועות שמתארות את הגוף שלי ברחוב, ההערות על אברי גופי ברחוב, ה”התחלות” ברחוב על בסיס הנראות המגדרית שלי בלבד, ההיתקלות בתחנות אוטובוס המכוסות בנערות מזות רעב שמחקות פורנו על מנת למכור בגדים, פרסומת בגדי הים קסטרו שקפצה עלי ביוטיוב ומכרה לי תנוחות ואיברים ואת שלטון הגבר הלבן המבוגר בשפחות המין, הבחור שנדבק אליי בקטע מפחיד כל ההליכה מיפו לתל אביב באמצע הלילה, והקללות בפייסבוק, באמת שבוע סתמי.

אז איך הולך לכם בינתיים עם הבדידים?

בישורת האחרונה לקראת סוף שבוע נורמטיבי יחסית לחייה של כלואה במאסר עולם, בתנאים כאילו ורדרדים, התנפל עלי אייל גולן, שמרכז בדמותו את כל התופעה, וקיעקע בי ובשאר נשות ישראל, בעזרת שותפיו האשכנזים מידיעות תקשורת, את המסרים הבאים:

1) באופן גורף ועל עדתי, לא תיוותר בעולם נערה מוגנת. תמיד ימצאו בעלי האינטרסים והכוח זווית שתצדיק את חילול הגוף והשפטת הנפש שעברה. זו יכולה להיות העדתיות, הכמיהה הגברית לאהבת אב, או פשוט נלוזותה של הנערה.

2) לפי לא מעט מהתגובות, הושלמה הדרך מהלגיטימיות של אונס נערות חטיבת הביניים על המסך בתשלום או במרמה, עקב טראומה מינית או מתמימות, תוך שהצופה מאמין שהוא מפנטז אותן, שזה רגש מיני בריא, ולא שזה משהו שעשוי לקרות לבתו דמו ובשרו, ובכן הושלמה הדרך לכך שירגיש ממש טבעי שזה יימשך לתוך המציאות.

3) המסגור של אונס בתשלום, סרסור וחיים בזנות, עבר טרנספורמציה בעשרים שנות הפורנו בקוד פתוח. למי שהיתה בזנות פעם, לפחות היתה הפריבילגיה לכאוב, לחוש מושפלת, לכעוס. יחסי הציבור של תעשיית המין שינו את כל זה, ויצרו את דמות הנפגעת כחתולת מין עולצת. המניפולציה הזאת מרוקנת את פעולת האונס מפליליות, בכל יום קצת יותר. כי אם תבכי את קורבנית, שזה חמור מלאנוס או להיאנס. התרבות הופכת לשובל ייצוגים של נשים בזנות הלוקות בתסמונת האושר המופרז, מברבי ועד כריסטינה אגילרה, עבור בכל השלגיות. באשר אני הולכת, אני יכולה להכריז בבטחה כי ראיתי נאנסות שמחות.

יש למישהו בדידים בוורוד פוקסיה להלוות לי? נגמרו לי לפני איזה שתי פסקאות.

עוד מאת נעמית מור חיים