• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

זו מציאות של אונס, לא חלום

בחתימתכם, פסיכולוגיםות יקריםות, הוספתםן לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה”את מגזימה”, “למה לא צעקת”, “למה נזכרת רק עכשיו” ו”למה לא שמרת על הכוס שלך” תצטרף כעת גם: “את לא זוכרת נכון” – תוך ציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. על פרשת בני שמואל
מיכל גרוס

מרצים ומרצות יקרים,

לא יצא לי לומר זאת הרבה במהלך שנותיי באקדמיה, אבל אני מאוכזבת מכם. 47 מכם ומכן חתמו על מכתב שיוצא נגד פסיקתו של בית המשפט שהרשיע שלוש פעמים את בני שמואל באונס בתו. 47 מכם מבצעים, בלי למצמץ, דה–לגיטימציה של מערכת המשפט; אתם מטילים ספק ביכולתה לפסוק באופן צודק וממהרים להעמיד את השופטים על טעותם, היות והפסיקה אינה מתיישבת עם התיאוריות המקובלות בתחום. “איך?” אתם מזדעקים, “איך אפשר להסתמך על זכרונות מודחקים וכל מיני תיאוריות מוטלות–בספק על מנת להרשיע?”.

איך? זו שאלה טובה. אתחיל ברמז. לא רמז לתשובה לשאלתכם, אלא לעצם העובדה שאתם בכלל מנסחים את השאלה כך. חיפוש השם “בני שמואל” בגוגל מעלה את התוצאות הבאות: “הבת התלוננה בעקבות חלום, העליון הרשיע את אביה באונס“; “חלמה על התקיפות: ייכלא 28 שנה אחרי שאנס“; “אחרי 11 שנה: עונש מאסר לאב שאנס את בתו“; ולבסוף, “מומחה לחקר הזכרון מבר אילן: ‘פסק הדין בני שמואל מקומם‘ “.

בני שמואל

האם אתם מתחילים לקבל את התחושה?

אם לשפוט את המציאות לפי הכתבות הללו, זוהי אכן תקופה מפחידה. אנשים חולמים כל מיני דברים, מדמיינים כל מיני דברים, ופתאום אנשים תמימים נזרקים לכלא. מערכת המשפט השתגעה לגמרי! אכן, עולם מפחיד לחיות בו. דמיינו את ההקלה שחשתי כשגיליתי שעמדת התקשורת לא ממש תואמת את המציאות. ה“מסגור” של המדיה מציע תפיסה פרשנית לאירועים שמתרחשים במציאות, שכן בלעדיו עולם התוכן שלנו יהיה כאוטי ובלתי מעוגן בעולם הסובב אותנו. המסגרת המועדפת תהיה לרוב זו שלציבור קל יותר לעכל. כך, למשל, חילוקי דעות על תחבורה ציבורית בשבת ימוסגרו לרוב כשאלה דתית ולא כשאלה של רווחה.

במקרה של בני שמואל, המסגור הנוח ביותר היה “חף מפשע נזרק לכלא בגלל חלום על אונס” – מסגור שיש בו גם אונס (סקס ואלימות – צהוב ומושך תשומת לב), גם הטלת ספק באמינות המתלוננת (נוח ונעים יותר לחשוב שאשה לא נאנסה על ידי אביה מאשר שהיא כן) וגם הטלת ספק בתקינותה של מערכת המשפט (שערורייה סביב מוסד ציבורי שנמצא במצב די פגיע מלכתחילה). אין זה מסגור נייטרלי, שנבחר באקראי: זהו המיסגור ששימש את ההגנה לאורך כל המשפט. במלים אחרות, המדיה מספרת לנו את סיפורו של האנס. אך כל מי שהציץ בפסק הדין שכתב בית המשפט יגלה במהרה שהמסגור הזה שגוי (לפסק הדין הראשון והשני). החלומות אמנם היו טריגר להגשת התלונה, אך משזו הוגשה, הפרקליטות החליטה על הגשת כתב אישום (בהליכים פליליים המתלונן/ת היא רק העדה. המדינה היא התובעת). אי אפשר, כמובן, להגיש כתבי אישום על סמך חלומות; כראוי לכל תיק פלילי התנהלה חקירה, הובאו עדויות (למשל היומן שרשמה הנאנסת בילדותה) ועדים (למשל אחותה של הנאנסת, שאביה אמר לה שהוא “לא בטוח במאה אחוז” שהדברים לא קרו), ובני שמואל נמצא אשם. ההיזכרות של הנאנסת היוותה רק את אבן הדומינו הראשונה בתהליך, וזהו עיוורון מוחלט להתעלם מכל יתר התהליך שהתרחש במהלך העשור האחרון שבמהלכו המקרה הוכרע משפטית שלוש פעמים.

זאת ועוד: בפסק הדין ניתן גם לקרוא את השיקולים שעמדו בבסיסו וניתן להבין כמה משקל קיבלה עדות המומחים בנוגע לקיומם של זכרונות מודחקים. עיון מעמיק – למשל, כמו זה שאתם משקיעים במאמרים שברצונכם להפריך – היה מייתר את מכתבכם מלכתחילה, שכן הייתם מגלים כי עדות זו לא היוותה את השיקול העיקרי, ובוודאי לא היחיד, עבור פסק הדין. מצג השווא כאילו כל הדיון סביב המשפט התנהל סביב השאלה “זכרונות מודחקים – כן או לא” היא לא יותר מציות לכללי השיח שקבעו עורכי דינו של האנס. למעשה, בעצם כתיבת המכתב אתם מצהירים כי קיבלתם את פרשנותו של בני שמואל (שכן, כאמור, הסיפור שעורכי הדין סיפרו לאורך כל הדרך הוא “אדם חף מפשע נכלא בגלל חלום”) ולא את פרשנותה של הנאנסת. וזה כבר אינו שיקול מדעי אלא מוסרי.

קל ונוח יותר להאמין למסגור הקיים – אדם חף מפשע נזרק לכלא, באותיות אדומות בגודל 72. אבל אם באמת מעמיקים לתוך המקרה, מבינים שנקודת המוצא שלכם היתה שגויה לחלוטין: זה לא שבבתי המשפט מניחים שמותר להרשיע על סמך חלום, כמו שדאגתם. זה לא שמניחים אוטומטית את קיומו של זכרון מודחק. באופן אירוני, דווקא ההרשעה הזו, שהטריגר שהחל את התהליך אליה היה פלאשבקים שלוו בהצפה של זכרונות, דווקא היא מטילה בספק את התיאוריות שטוענות שזכרונות מודחקים לא קיימים. אתם מבינים, חוקרים נכבדים, זוהי לא מערכת המשפט שצריכה להתאים את עצמה לתיאוריות שלכם. אלו הן התיאוריות שלכם שעורערו קשות, ואם הייתם מחסידיו של פופר הייתם לוקחים רגע לחשוב, האם משהו בידע שלכם דורש בחינה–מחדש.

ובכן, התשובה לשאלה שנשאלה לפני כמה פסקאות היא “לא ניתן להרשיע על סמך זכרונות מודחקים“. אבל כמובן שזוהי התנערות קלה מדי. אני מודה, נוח לי יותר להניח שלא הבנתם כמו שצריך, שלא קראתם כמו שצריך, שהלכתם שבי אחר השיח הפופולרי בתקשורת, שנשענתם על היוריסטיקות שלכם, או שפשוט פירשתם את הסיטואציה, בלית ברירה, לפי המסגרת הפרשנית שהוצמדה לה. אני ממש רוצה לוותר לכם, אבל לצערי לא אוכל.

הרי אי אפשר לפטור את מכתבכם בדיסאינפורמציה. הושקע בו מאמץ ניכר. הוא רציני מדי, כבד–משקל מכדי להיות תוצר של קריאה נמהרת וכתיבה חפוזה. ניכר שיש בו ערך מוסרי עבור החותמים עליו. ומתוך מודעותכם לשיקולים של סבל אנושי בהליכים משפטיים – מה שמלכתחילה קרא לכם לכתוב את המכתב שכתבתם – רציתי לעורר את תשומת לבכם להיבט מוסרי נוסף שאולי הזנחתם: אתם משמרים את הסטטוס–קוו ההרסני של האשמת הקורבן. מכתבכם ייקרא בידי עורכי דינם של אנסים על מנת להטיל ספק בלבותיהם של השופטים ולזכות את האנסים, למשל, מאונס של בנותיהם, בנות זוגם, או פרטנריות אקראיות שהזליפו לכוס שלהן קצת GHB כדי לזרז עניינים. בחתימתכם הכבודה הוספתם לארסנל האשמות הקורבן עוד אחת, חדשה ונוצצת. לחבורת ה“את מגזימה“, “למה לא צעקת“, “למה נזכרת רק עכשיו“, “למה לא הלכת משם“, “למה לא שמרת על הכוס שלך” ו“למה שתית“, תצטרף החברה החדשה ביותר: “את לא זוכרת נכון“.

בני שמואל (מתוך “תיקים מהסניגוריה”):

המעבר מחשיבה מדעית, להגות משפטית, ולהכרעה מוסרית מאפשר להציג את הווריאציה החדשה של האשמת הקורבן כאמת טבעית ומובנת מאליה. הבעיה כאן היא כפולה. ראשיתה של הבעיה היא בהפיכתו של השיח המוסרי לשיח משפטי – קרי, משפטיזציה. תחת שיח זה, כל מה שהוא חוקי (או בעצם, לא מספיק בלתי–חוקי), הוא גם מוסרי. תחת השיח הזה אנו נעדרים את היכולת לשפוט בעצמנו את המציאות שניצבת לנגד עינינו. כך נוצר מצב בו אנו פונים לשיח המשפטי עבור הכוונה מוסרית: “חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו” הופך להיות טיעון ניצח כנגד גינוי חברתי והוקעה של תוקפים, ו“הוצאת דיבה” הופך להיות נדר השתיקה החדש של הנפגעות והנפגעים. אנו שוכחים שגם מעשים חוקיים יכולים להיות בלתי מוסריים, פוגעניים או סתם בלתי רצויים, ומחבקים את אלו שתיקם נסגר בגין מחסור בראיות, שכן הם צחים כשלג תחת כסותו של בית המשפט.

המשכה של הבעיה הוא בפופולריזציה של השיח המשפטי. מכיוון שהוא מנוסח בשפה שדומה לשפה המדוברת, אנו טועים לחשוב כי אנו מבינים אותו ואת הקודים שלו. אנו מבינים, למשל, “זיכוי” במשפט באופן דומה לזיכוי שמתרחש כשהבנק מזכה אותנו: לקחו, ועכשיו החזירו. אנו מבינים את השיח המשפטי דרך מסגרת השפה הרגילה שלנו. זו, כמובן, טעות. כפי ש“מהימנות” אינה בעלת אותה משמעות בשיח המדעי ובשיח היומיומי, כך גם משמעותה המשפטית שונה בעליל ממשמעותה היומיומית, ואינה יכולה להיות מועברת באופן מיידי בלי תרגום משיח לשיח. אך הטעות הנפוצה הזו גוררת את השיח המשפטי אל מחוצה לו, מעבירה ממנו מילים ומונחים, מנסחת מחדש התנהלויות פורמאליות שאדם מן החוץ לא תמיד יכול ליישב עם ההגיון. בתוך השיח המעורפל הזה, שאינו בפנים ואינו בחוץ, הקורא ההדיוט יכול להתחיל להטיל בספק את תוצאותיהם של הליכים משפטיים.

ממכתבכם משתמע כאילו אתם מניחים איזושהי זכות–ראשונים לשותפות בתהליך המשפטי – כאילו שדעתכם מוכרחה להישמע, מתוקף הידע האקדמי הרב שלכם. האמנם? וכיצד, תסלחו לי, אקדמאים שונים מהאדם הממוצע? הרי ההתמקדות שלכם בשאלת החלום אינה מקרית: גם אתם מתבוננים במשפטו של בני שמואל דרך המסגרת הפרשנית הפופולארית, וגם אתם, בדיוק כמו רוב האנשים האחרים שנחשפו לסיפור, התבלבלתם בין העיקר (אבות אונסים את בנותיהם והמערכת חסרת אונים) והטפל (הטריגר לתהליך היה חלום). ידע אקדמי אינו מהווה תחליף לקריאה ביקורתית של המתרחש בשיח התקשורת הפופולרית; אילו כל רצונכם היה בהעמדת דברים על דיוקם, אולי עדיף היה אילו הייתם תוקפים את אמצעי התקשורת, שציירו תמונה מעוותת ביודעין, במקום להביא את פסיקתו של בית המשפט.

זאת ועוד: התרגום של הידע האקדמי שלכם לידע משפטי הוא שגוי ביסודו. הרי כל ספק סביר כאן הוא אינו שלכם אלא של בית המשפט; הוא אינו צריך להיות שלכם, מכיוון ששדה הפעולה שלכם אינו משפטי מלכתחילה. אמנם חלק מכם העידו במהלך המשפט וזכו להשמיע את עמדתם המדעית (אותה עמדה שאתם החלטתם שלא נלקחה מספיק בכובד ראש בבית המשפט), אך תפקידכם בתהליך המשפטי אינו רשאי לחרוג מעבר לכך. זו אכן זכותכם המלאה להטיל ספק בפסיקות משפטיות, אך אין בידיכם את ההכשרה המספקת על מנת לצאת כנגדן, בדיוק כפי שלמשפטן אין היכולת לצאת נגד ממצאיו של מחקר מדעי. המדע שואל שאלות ומספק תשובות במידת האפשר, אך הוא עדיין הוא ספוג פוליטיקה ומוסר עד העצם – יש מעט מאד תחומים בחקר הפסיכולוגיה שמשוללים נגיעה מוסרית כזו או אחרת – ואל לכם לשכוח זאת: מראית–העין שהמדע הוא אובייקטיבי היא זו שמאפשרת לו להיות מוטה עד כדי חולניות, בפרט כשהוא מתערב בתחומי דעת אחרים. המציאות אינה יכולה להיות כפופה לפרדיגמות מדעיות, והשיח המשפטי אינו יכול לציית לכלליו של השיח המדעי. הידע שלכם בהתנהגות האדם אינו גובר על הידע של השופטים באופן התנהלותו של התהליך המשפטי, גם אם זה אינו מתיישב עם המאמר האחרון שפרסמתם. יש לזכור את ההפרדה בין התחומים הללו ולכבד אותה.

מיכל גרוס (שם בדוי. השם המלא שמור במערכת) היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה

כנראה שיעניין אותך גם: