שרי ועירד, האומץ שלכן נוסך בנו כוח

ביום שלישי שעבר, מחוץ לבית משפט השלום בתל אביב נראתה התאספות, לא גדולה במיוחד, של נשים עם שלטים שנכתב עליהם ורוד על גבי לבן, “מאמינה לך”.

באולם הדיונים שבקומה 10 ישבה שרי גולן. אחת מארבע הנשים שתלונותיהן נכנסו לכתב האישום, ארבע מתוך ארבע עשרה תלונות שהוגשו. גולן ישבה מאחורי דלתיים סגורות בחלל אחד עם אלון קסטיאל ופמלייתו. נאסר עליה לדבר בזמן שקסטיאל מתמחר כל אחת מפגיעותיו ומתמקח על העונש שיקבל בגינה. היא שתקה כשעורכי דינו ממתיקים את אופיו וטוענים שהוא איש משפחה למופת. אך עצם נוכחותה אומרת הכל. היא מסמלת את כל הנפגעות כולן – אלה שלא התלוננו מעולם, אלה שלא נכללו בכתב האישום ואלו שבחרו שלא להגיע ולהימנע מעוד מנה של בירוקרטיה צוננת. צריך רק לעצום את העיניים ולהעמיד את עצמנו במקומה בכדי להבין את תעצומות הנפש הנדרשות למעשה שכזה. מה זה אומר לשבת בחדר אחד קטן וחסר חלונות, מול שופט, בסיטואציה עם חוקים נוקשים שאין לך בה זכות דיבור או שליטה במתרחש ולעקוב אחר עשיית הצדק באמצעות עורכי דין יקרים הנושאים ונותנים.

הזדמן לנו להיות שם, מחוץ לאולם. האוויר טעון, מילים נאמרות בלחש ויש תחושה של זהירות. בני לוויתו של אלון קסטיאל יוצאים מדי פעם להתפנות, להתאוורר מעט, לפרוק את המתח. שרי לא יוצאת מאולם הדיונים אפילו פעם אחת. הצצנו לאולם כשהיה ריק מתוך סקרנות לראות מקרוב את ה”תפאורה” של הסצינה המשפטית. בחדר היו שניים-שלושה ספסלים מול במת השופט ועוד כוך קטן מוקף בחלון זכוכית. הקירות לבנים, וגם כשהחדר ריק עמדה בו תחושת מחנק. אם כל ארבע המתלוננות שנכנסו בסופו של דבר לכתב האישום היו מגיעות באותו יום ביחד עם בן לוויה אחד, המקום היה צר מלהכיל.

בעולם שבו ממשטרים ילדות על מכנסיים קצרים ומענישים אותן אם מעיזות להתנגד לכך, במדינה שבה חברת התעופה הלאומית מאפשרת לגברים חרדים לעכב מטוסים כדי שיימצא סידור ישיבה שבו לא יצטרכו חלילה לחלוק מושב עם נשים, יש לנו כקהילה פמיניסטית תפקיד. מגיל צעיר, כילדות וכנשים, אנחנו מקבלות כל כך הרבה מסרים שמלמדים אותנו לשתוק, להתיישר עם דעת הכלל מבלי למחות על דחיקתנו לשוליים כי מחאה תגרור ענישה או אצבעות מאשימות. כתוצאה מכך, אנחנו מעדיפות לקחת אחריות על עצמנו, בעצמנו, ולפתח אסטרטגיות התמודדות עם שלל אמצעי הדיכוי המופעלים עלינו. בעולם כזה, הגעתה של שרי לבית המשפט מקבלת משנה תוקף. היא בחרה להגיע לבית המשפט, להישיר מבט לעיני השופטים, לעיני התוקף, להפגין נוכחות במרחב שלעתים קרובות מדי משתף פעולה עם הצו החברתי לנשים לצמצם נוכחות.

עירד מרציאנו צייגר, הראשונה לשבור את קשר השתיקה שנכרך והתעבה סביב “איש חיי הלילה”, מלמדת את כולנו להיעזר בתמיכה הקהילתית. בעולם של רשתות חברתיות, שבו השיתוף נעשה בהינף מקלדת אנחנו מגלות ביתר קלות שאנחנו לא לבד ועדיין קיים הקושי הגדול להראות את הפצע ולטפל בו. נשים אמיצות כמו עירד ושרי שקוראות ומזמינות אותנו להיות שם לצידן ברגעי הקושי, הן הדגל שאליו אנחנו מתגייסות. בזכות האומץ שהן מפגינות והתגייסות הקהילה עבורן, אנחנו מקבלות חזרה את האמון והכוח שנשלל מאתנו במרחבים אחרים.

בחברה שמתייחסת לנפגעות עבירות מין כאל רוחות רפאים מהלכות במקרה הטוב ושקרניות רודפות פרסום במקרה הרע, מפגן התמיכה הזה נחשב רדיקלי. נפגעות שיצאו מהמשטרה לאחר עימות קשה ומציף או לאחר דיון מתיש בבית המשפט המשיכו לשאת את הנטל והקושי לבד. כששרי יצאה מבית המשפט היא התקבלה במחיאות כפיים, כגיבורה, כמי שעמדה בגבורה בחוויה קשה, מכאיבה ומטלטלת – כמו שמגיע לה.

שלוש שעות ארוכות נמשך הדיון בעניין העונש שיקבל אלון קסטיאל. שלוש שעות שבהן נשים הגיעו להחזיק שלט, להגיד מילות חיזוק, לשתף. לא כולנו הכרנו את שרי או עירד, רובנו לא נפגענו על ידי קסטיאל אבל היה לנו חשוב להיות שם כדי להביע תמיכה. היום אנחנו כבר יודעות שכל אחת מאתנו הייתה בסיטואציה כזו או אחרת, שכל אחת משלמת מחיר. רבות מדי מאתנו עברו את זה לבד ועכשיו, רוצות להיות שם עבור נשים אחרות. לא צעקנו סיסמאות או קראנו לצדק, רק עמדנו עם שלטים שהביעו את הדבר הכי טריוויאלי שנאמר כמעט אף פעם: מאמינות לך. במעשה הסמלי הזה היינו המהפכה.

האחיות שגיא הן הדר וטל, אקטיביסטיות פמיניסטיות וסטודנטיות למגדר באוני’ ת”א