זאב סוקר (1954-2009), חבר וסוציולוג

זאב סוקר, סוציולוג איש האוניברסיטה הפתוחה וחבר נציגות העובדים, הלך לעולמו בהרף עין. כפי שהכירו אותו חבריו למחלקה, כך היו גם רגעיו האחרונים. באחת הוא עומד, משוחח וצוחק עם חבריו במסדרון, ובשניה, הוא ספון בחדרו, על שולחנו, מת. ואנחנו, יותר משיש בכוחנו להספיד אותו, מספידים את עצמנו, על מי שזכינו להכיר ועכשיו איננו עוד.

אילו זאב, זֶאבָּה בפי חבריו, היה רואה את הדברים שאני כותב עכשיו, הוא היה צוחק בדרכו הצנועה ומבקש ממני להפסיק עם השטויות האלה. הרי “זה לא מעניין את אף אחד”, “אני לא מי שחשוב כאן”, הוא היה אומר. כך, רק לפני כעשרה ימים ביקשתי ממנו לבוא לארוע שלי, והוא, למרות שחלה בשפעת, לא הסתפק במחלה כתרוץ. הוא הסביר לי שיהיו שם אנשים חשובים ממנו, ומה בכלל אני צריך אותו שם. אבל אני הייתי צריך ורציתי שהוא יבוא, כי בשנים האחרונות, זאב היה לאדם חשוב בחיי. לבסוף הוא לא הגיע, אבל אני הייתי רגוע כי ידעתי שזה חשוב בשבילו מכיוון שזה חשוב בשבילי. כי זאבה היה חבר, גם אם לא תמיד ידעת שהוא כזה. כך, לאחר שהוא הצטרף לפעילות במסגרת “כוח לעובדים”, ראיתי אותו מתיישב יום אחד בארוחת הצהריים עם אדם לא מוכר, במקום להצטרף, כנהוג אצלנו, לשולחן המחלקתי. כמובן שהקנטתי אותו על כך שהוא נטש אותנו. אבל זאב, בחיוך מבין, הסביר לי שמדובר בחבר ועד, שלא מכיר כאן את האנשים, והוא פשוט לא יכול היה להשאיר אותו לאכול בגפו.

זאב היה איש משפחה. במובן האנושי של המושג. לא הכרתי את משפחתו, מסתבר שמעטים הכירו. אבל כל הזמן שמעתי אותו מדבר בגאוה, כרגיל מהולה בצניעות רבה, על “הבן שלי”. לזאב שני בנים, אבל כל אחד יחיד ומיוחד בעיניו, וכל הצלחה שלהם הציתה זיק של אושר וגאוה בעיניו. מבלי להרבות במלים, ולמעשה מבלי להכיר את בניו של זאב, יכולתי לראות את נוכחותם המכרעת בחייו, ואת נוכחותו בחייהם. טוב ליבו ניכר כשהוא היה ממהר לצאת לאסוף את הבן, חומק לרגע מהמשרד, וחוזר במהרה מאוחר יותר לתת עוד שיעור.

זאב היה שותפי למחקר בנושא של חינוך וקונפליקט. ליבו הלך שבי אחר הניסיון להבין כיצד מלמדים בבתי הספר בישראל את הקונפליקט, וחשוב מכך, כיצד ניתן לעשות זאת אחרת. כל פעם הוא תמה בשיחות עימי, מדוע זה כל כך מסובך? מדוע הם, במשרד החינוך, לא מבינים כמה זה פשוט לו ידעו לחנך אחרת, מבלי לעורר גזענות ושנאה, ומבלי ללבות את האש האוחזת בשני העמים היושבים כאן. מעומק ליבו, כך חשתי תמיד כשיצאנו מעוד ראיון מנסים ללבן את מה ששמענו, הוא התייסר לגלות כמה בורות ואטימות קיימים במערכת הזו. התובנות שלו, שעכשיו לא אדע מה לעשות בלעדיהן, תמיד האירו עוד נקודה שלא חשבו עליה קודם. היה לו ידע סוציולוגי רחב ועמוק, ויכולת מופלאה להסביר ולהדריך את תלמידיו ואותנו.

לבסוף, זאב היה חבר פעיל בארגון העובדים של האוניברסיטה הפתוחה במסגרת כוח לעובדים. כמו בלית ברירה הוא הצטרף לפעילות, תחילה בתקופת השביתה הגדולה כאיש שטח, ואחר כך כחבר פעיל בפורום הדיונים. הוא הרגיש שהוא לא האדם המתאים, שיש בטח מי שמתאים ממנו, אבל מרגע שהוא הבין שנציגות מרכזי ההוראה בארגון חסרה, הוא נשאב לשם. מחוייבותו המוסרית העמוקה, יושרו ויושרתו הם שהדריכו אותו לשם. גם שם הוא לא הבין איך השכל הישר אינו מנצח. זאב היה תָּם, אך לא היה תמים, אבל הוא תמיד ביקש לחשוב מעבר לציניות של הפוליטיקה. הוא כעס, גם אם אף פעם לא ראינו אותו מרים קול על אדם, עד עמקי נשמתו, על מי שבעיניו לא ההינו לראות נכוחה את החשיבות שבהתארגנות העובדים, ואת הצדק הבסיס הטמון בכך. אנשים תָּמים כמוהו, המאמינים בדרך ובמטרה, הם זן נדיר.

יהי זכרו ברוך

ד”ר גל לוי