זבל, קבלוהו באהבה
השבת עומדת להיכנס והרחובות יקבלו אותה כשמדרכותיה מכוסות, כעורות, נודפות ריחות סרוחים. שבת המלכה תזכה למסדר כוסות פלסטיק, סיגריות, שקיות פתוחות, חלקי מזון, חיתולים. החתולים עושים לכבודנו עבודה נוספת ומשלימים את מה שלא סיימה השביתה, מפזרים את השקיות ותורמים להשתלטות הזבל על עוד חלקי רחוב. המחזה לא נעים, מעורר כעס, כמו זה שאנחנו מרגישים כשמשביתים את הרכבת. הם למעלה, רוצים שנקלל את השובתים, שניגעל ממדרכות העיר, שנסנן מילות שנאה ליו”ר ההסתדרות עופר עיני, כשהפחים המפוצצים יתפסו ברוב חוצפתם גם חלקת חנייה.
אבל הזבל הזה, שמתאסף מול עינינו ולא נעלם כתמיד בזריזות (יחסית) לחור השחור, חושף את הצריכה, את השיירים, ובעיקר את השירותים החיוניים שאנחנו לא חשים במי שלרוב מבצע אותם עבורנו. אילו היה אפשר, אולי די היה בהשבתת איסוף הזבל לבדו, כשביתה מטאפורית. הנה מחאה במרחב; הנה הצדדים האחוריים של החיים, הזוהמה, הלא נעים ולא סטרילי, זה שאנחנו מבקשים להדחיק. הנה הוא יוצא כמו מוגלה ברחובות.

לא שעובדי הקבלן ירוויחו מהשביתה הזו. מי שירוויח זה אולי עיני שמנסה להחזיר את שמו לכותרות, להראות מי פה ה”בלבית” לענייני צדק חברתי. עכשיו הוא נזכר בעובדי הקבלן, לא שיש לנטור לו על כך, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, אבל השביתה וההסכם לא יובילו לשינוי דרסטי ככל הנראה. מה שייזכר הוא שעיני נאבק בשבילם, ולגבי התוצאות: מה זה משנה?
מי באמת יודע אם לא ימשיכו המעסיקים להתחמק באמצעות שיטת הפיטורים לאחר תשעה חודשים והעסקה מחדש שמבטיחה זמניות נצחית. כרגע נראה כי רק 1,000 ייכנסו לעסקה ולא 40,000. מה זה 1,000? זה כמו שישאירו את כל העיר מזוהמת, מוצפת שופכין, וינקו רק את שכונת שפירא מאשפה או כל פתרון אחר שמדגדג בפריפריה של הבעיה ולא מתמודד עם הליבה.
לו היו מנקים רק שכונה אחת, זה ודאי לא הייתה שכונת שפירא בתל אביב אלא שכונת בבלי, שכונות חזקות שיש מי שיילחם עליהן. אבל אצל עובדי הקבלן אין מי שיילחם על המרכז. גם עכשיו כביכול כשיש מי שנלחם בשבילם הוא עושה זאת ממניעים פוליטיים, רוצה לרשום הישג. זה הישג סמלי יגידו, אבל כשמדובר בחיים של אנשים, בלילות ללא שינה מרוב דאגה כלכלית, בילדים חסרי ודאות, סמליות שווה לתחת.
השביתה תסתיים, האשפה תחזור להיאסף, הסדר יושב על כנו, וכשהוא לא מול עינינו, אנחנו שוב לא נזכור אותו.
אז לקראת סוף שבוע מזובל, הסתובבו ברחובות ותאהבו אותו, הוא שם על מנת לאותת, להפר את הסדר, להזכיר לנו את אותם ליליפוטים שמגיעים בסוף היום למשרד, לאוניברסיטה, לקניון, לשירותים הציבוריים ומנקים אחרינו… משאירים סביבה סטרילית, מונעים מאיתנו להתעמת עם הזוהמה, עם הזבל שאנחנו משאירים מאחור. אם אנחנו רוצים סדר אחר, ולא רוצים שגם אנשים יהפכו זבל שמושלך מאחורינו ומתנדף, אנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל את הזבל בחיבה. להיות קשוחים ואטומים אליו לא אל מנקיו. “הם” מקווים שהזבל יפריד בינינו.
עוד בנושא:


