זגורי, העממיות ואני

קראתי הרבה השתלחויות ב“זגורי אימפריה” ו“בעממיות”, ובא לי גם. זה קל, זה זול, זה לא חלילה להרים הפקה עתירת משתתפים ותקציב כשאחריות ולחץ עצומים מוטלים על כתפיי, ולהיחשף רגשית. כולה להזיז אצבע. ובאמת צפיתי בכמה טריילרים של זגורי, בהם תמיד מישהו מקלל ומלא מרוקאים מלידה או שלא עומדים ברקע כמקהלה יוונית, ומחפשים מה לעשות עם הידיים. אבל כשישבתי לראות פרק מלא, הבחנתי שזה בכלל לא מעניין אם זה לטעמי או לא. יש שם נשמה של יוצר ועשייה לא צינית. מי אני בכלל שאומר להם איך נכון? הרי גם אני כמותם, הסיפורים הכי טובים שלי הם על עצמי.

למשל, לפני כעשרים שנה נכלאתי לתקופה קצרה במוסד ללימודי הקולנוע והטלוויזיה. התובנות שלי משם יכולות למלא ארבעה סרטים באורך מלא, וזה מפני שעשיתי הכל חוץ מלהתרכז בחומר הנלמד, שבתכלס סבב סביב נושא אחד ויחיד, קונוונציות קולנועיות. היום זה מצלצל לי יותר רומנטי, אבל רק עד הקטע שאני נזכרת בכיסא הקשה, בכיתה הקרה ובפרצופים שעמדו מולנו וליהגו ללא חת, כאילו אין סרטים לעשות בעולם. היו מציידים אותנו הביתה בעוד ערימות מהחומר הנתעב הזה, של מה מתאפיין במה, נארציות, קונוונציות, קודים וייצוגים של מציאות.

כשהתאמצתי להפסיק להתנגד, קבעתי להכין שיעורים עם ילד טוב אחד, מהסוג שמאמין שהאיפיוניזציה תשפיע עמוקות על היצירה שלו. אבל הלמידה המשותפת ישר דרדרה אותו, ונאלצתי לחתוך. למזלנו, המציאו מאז את וויקיפדיה ואני יכולה להעתיק לכם קטעים, כדי שתתאפסו על עניין הקונוונציות. מותחן לדוגמה, שיתאפיין בסצינות ספקטקל, לעומת בלש הפילם נואר שיצולם מזוויות חריגות וחשוכות. קולטים את הכיוון? עכשיו התכוונתי להעתיק את הקונוונציות של קומדיה רומנטית, אבל אפילו אני יכולה לראות שמישהו בוויקי ממש התרשל: על הגל החדש הצרפתי כתוב כי האלתור והתקציב קבעו את אופי הסרט, וגם כשנחתכו שם סצינות באמצע משפט, אנשים עדיין התרגשו. בניאו-ריאליזם האיטלקי שלטו אתיקה תיעודית, צילומי חוץ ושחקנים לא מקצועיים. בקולנוע האילם, זה די ברור, היתה קונוונציה שלא מדברים.

אז מה היא קונוונציה אמנותית בעצם, אם לא משהו שאנחנו מחליטים במודע להסכים עמו, להאמין לו, ולכבות את כל האזור במוח שמתמרד נגדו? יענו אתם אומרים שנראה אנשים שלא מדברים, רק עושים פרצופים מוגזמים ומחוות גופניות? שהם יהיו בשחור-לבן ועם איפור של קרקס? סבבה, אין בעיה! העיקר שתתנו סיפור, שתרגשו. כל דבר שיאפשר לכמה רגעים, מבט קצת יותר נסבל על האסון האנושי. אלה הקונוונציות שחבל לשנן, כי הן קופצות עליך מהמסך ממילא, ובצורה לא מילולית.

ביומיום של לימודי הקולנוע נתקלתי בקונוונציות שימושיות בהרבה, כמו זו שנשים אינן רלוונטיות למקצוע. היווינו אז כשליש מתלמידי בית הספר, ודומה שהתקבלנו על תקן מטרות נייחות להטרדה מינית מצד הסגל והתלמידים. קונוונציה נוספת קבעה שכל מה שאינו תרבות אשכנזו-ציונית-חילונית, אינו תרבות. כשהגבתי בחריפות למורה לקולנוע דוקומנטרי שהסבירה שדתיים ומתנחלים הם פסיכופטים והאויב, כל מה שיצא לי מזה הם ביקורים תכופים בוועדת משמעת. הקונוונציה הזו התבטאה גם בעובדה שהיינו רק ארבעה מתוך כיתה של עשרים וארבעה, שחשודים בדם שאינו אשכנזי טהור.

מכיוון שכבר אז הייתי מעצבנת, הגבתי בסרט דוקו קצר על אמרגן הזמר המזרחי, ישראל בונדק. בסרט שלצערי לא שרד את מעברי הדירות והיבשות שלי, הסתובבתי עם בונדק הכריזמטי במכוניתו האמריקאית, לבנת מושבי העור, צוחקת מחיקויו לארקדי דוכין ואריק איינשטיין, מדלגת על הצעותיו לסוף שבוע באיטליה, ומתרגשת במסיבת איגוד נהגי המוניות הירושלמי, מעופר לוי המאוד צעיר, שפלירטט עם הצלמת ההמומה שלי מול אשתו, עד שנשמת שתיהן פרחה. ברקע, זהבה בן הלחוצה והביישנית, שמחוץ לבמה לא הצליחה להיישיר מבט או להוציא הגה. עופר שהיה אז זמר מתחיל עם קמצוץ תהילה וערימות כישרון, שאל אותי: מכירה אלוהים? אז הוא הסגן שלי. הוא פה, ואני כאן. סימן לי את הפרשי הגבהים בידיים.

כראוי לקלאסיקה כזאת, ההופעה הסתיימה בתגרה רבת משתתפים, במצלמה שניצלה בנס, ובצוות שלי המום ומזועזע. אותי היה קשה להרשים, כי מגיל 17 מלצרתי במועדון, וחמושה בג’קט קצרצר עם כותפות זהב ורקמת “leExpose” על הגב, שפכתי בירה בקלאמזיות ששמעה יצא למרחוק על מיטב כוכבי בית”ר, אנשי העסקים, המאפיונרים ונהגי המוניות של ירושלים.

כשהצגתי את הסרט מול וועדת הביקורת והכיתה, היה אפשר לשמוע את הורידים הצוואריים של ההנהלה פוקעים. את לא מתביישת? התרתחו עלי, מביאה לפה תת-תרבות? נתת קול לתרבות נמוכה של קסטות! נתת שופר לאנשים של התחנה המרכזית!! בסוף ההתפרצות הנרגשת קם הצדיק הדוקומנטריסט מיכה שגריר ואמר לוועדה: אתם לא מבינים כלום. זו ישראל. זה הסרט הדוקומנטרי הישראלי היחיד שראינו היום בכל ההקרנה. היה ברור לי גם בלעדיו שעשיתי נכון, אבל אני לא שוכחת לו את זה.

לפני שפרשתי, ערכתי סרט על אנשים ברחבי הארץ שמחכים למשיח. שוב, הביקורת לא היתה מסוגלת להכיל את הנושא, ששורטט מחוץ לגבולות הקונוונציה האשכנזו-חילונית-ציונית. נלקחתי לשיחה אישית: את חושבת שאת אוהבת דוקומנטרי, אבל זה לא בשביל העיניים היפות שלך, נאמר לי, תתרכזי בעלילתי. במאמר מוסגר אפנה כעת בקריאה נרגשת אל צוותי מורים באשר הם: תחשבו פעמיים לפני שאתם פותחים את הפה. בצד השני יש מישהו ששומע את שמשתרבב לכם בבלי דעת בין השורות, ועשוי להביך אתכם ממרחק השנים. בטוחני אגב שאותו צוות, שרק צבר מאז עוד כוח כלכלי, וקובע את גורלן של הפקות קולנוע וטלוויזיה רבות, כולל שלי, לשבט או לחסד, פעל בתמימות פוסט מפא”יניקית, מתוך אמונה שגזענות זה משהו שעושים רק לערבים, ושהתחושות הקשות שלו לגבי אוכלוסיה יהודית עם קונוונציות שונות נובעות מטעם טוב.

העממיות הן מאמיות

מכל הטוב הזה שבחממת היצירה יצאתי לעולם האכזר, שבו שולטת תעשייה שנקראת הוליווד ובה הקונוונציות  אחרות לגמרי מאלה שבשיעורי הקוגניציה כאלכסון בפריים. להלן: הגיבור יהיה גבר לבן. הבמאי יהיה גבר לבן. הצלם יהיה גבר לבן. וגם את שאר התפקידים יאיישו בד”כ גברים. אתם כבר מנחשים באיזה צבע. מי שחטא ימות. אבל אם הוא הגיבור והוא אחלה, אז בדרך כלל החבר הכושי שלו ימות כפרעליו. הנערה תמתין לו, מסומלת כערימת כלונסאות ושפתיים. הסיכוי לגיבורה אשה עולה באם היא חולה, זונה או שניהם. או אם מדובר בסרט בנות, שזה בלה בלה בלה שמלת כלה בלה בלה בלה. אפשר, וזה אגב הכי הולך, לשלב זונה עם סרט בנות בלה בלה שמלת כלה.

אני חושבת שעברנו עכשיו על רוב הז’אנרים העכשוויים. כמובן שבסרטי אינדי, כל זה יקרה עם בגדי יד שנייה ומשקפיים מוזרים, בסרטי מד”ב עם חליפות כסופות ומשקפיים מוזרים יותר. יש פה ושם קולנוע שחותר תחת הקונונציות האלה, אבל ברוב הסרטים יתקיימו כמה מהן וקשה להימלט מכולן. למה? כי אלו הן גם הקונוונציות במציאות. זה למה. ואם אנחנו מספרים סיפורים עלינו, סליחה, התכוונתי לומר אם הגברים הלבנים מספרים סיפורים על כולם, רק הגיוני שישתמשו בחומרי היומיום שלהם, ובזווית שאותנטית להם. גם אם זה אומר שדמויות נשים ינועו בין שלגיה מנקה לשבעת הגמדים ושרה בכיף, לשלגיה בגאנג-באנג ספונטני עם כל השבעה. והכושי ז”ל.

קונוונציות התעשיונת הישראלית היו גרועות אפילו יותר. הראשונה היתה שלא ישלמו לך. כל כך מושרשת היא היתה שכמעט עלתה על דחיקת נשים לתפקידים ספציפיים, תוך הטרדתן. שרדתי דקות ספורות, וחזרתי למלצר בעולם האמיתי, צופה מפעם לפעם בהשתאות במזרחים החמים והצועקים שבטלוויזיה, לעומת האשכנזיות שתמיד חוזרות להורים וממלאות את החלל בשתיקות ומבטים מלאי משמעות. אצלנו במשפחה אגב, בצד האשכנזי זה ייחשב נס אם כל חמומי המוח יסתמו סוף-סוף, ובצד הספרדי יש חננות דור שביעי. אבל ככה זה קונוונציות, מי אני שאתווכח?! מכבה את החלק הזה במוח, וכשנמאס לי מעיפה את הטלוויזיה מהבית.

עשרים ושתיים שנה אחרי, יותר נשים שורדות כיוצרות ומתאגדות. המוסד הלימודי מתחילת הסיפור מתהדר בערביי מחמד, אתיופיי מחמד, חרדיי מחמד, ומחפש קבוצות מיעוט חדשות להתפתח אליהן, לאחר שהצליח ולא בנקל, לבלוע כמה צפרדעים מזרחיות מהפריפריה. נאור ומאור מקבלים את תקציבי העתק של השנה. ואני רוצה להתוודות כאן קבל עם ואיזה 18 עדות, כולל אחיותי, נכבדות העדה הפמיניסטית, שפנו לרגולטור כנגד נאור ציון ו”עממיות”: ראיתי את העממיות – והן מאמיות. כמו בנות דמותן שאני אוהבת ומכבדת במציאות, הן מחבבות יהלומנים וספורטאים, בעלות נטייה למצוינות, תמיד עם שיער ולק מושלם, ומסוגלות לשמוע את עינת שרוף בלי לעלות באש. סקרתי לצורך הכתיבה את המאמיות בקרב חברותי ומשפחתי. המסקנות: הן מגזר על-עדתי, והן אוהבות את הסדרה. האם אני פמיניסטית טובה מהן? האם יש לי ציפייה מגבר שעושה עיבוד ל”סקס אנד דה סיטי” העבש והשוביניסטי כשלעצמו, שייצג את הפמיניזם הרדיקלי שלי על המסך? ובכן, לא.

תוהה, לו הייתי כמותן חרוצה, עקבית, ריאלית, חבר’המנית ותקתקנית, האם הייתי מתאפקת מלייצר לעצמי אישיות מהמאמית שכזאת. אחרי הכל כולנו שורדות את הפטריארכיה ומשלמות מחירים בכל דרך שנבחר בה. הן פשוט עושות את זה בסגנון יותר פאביולס. ייצוג על המסך של נשים שלא עלינו מנבלות את הפה וממיינות גברים לפי תפקוד, זה מה שמבעס אותנו? לא אותי. הן פרחות? סבבה, גם אני. הלוואי עלינו עוד הרבה נשים שאינן ממושטרות מספיק, כדי שיעוררו בסדר הישן והטוב רצון להדביק להן כינויים. ביום שיאמרו על כולנו שאנחנו בסדר, אפשר לסגור את הפמיניזם וללכת הביתה. הן מדברות אחרת בינן לבין עצמן ומול העולם החיצון? מזל, זה מעיד על מודעות עצמית בריאה. ורק חסר שכולנו נדבר עם פסאדה גם בבית. נתקלתי בשאלה החוזרת, מדוע כל ארבע העממיות הן מזרחיות. והתשובה היא כמובן: כי הן מזרחיות. הן לא חייבות להיות מזרחיות, אבל זה הסיפור שנאור ציון מספר.

דווקא כבמאית אקטיביסטית אני מבחינה שעבורו החבורה אינה אוסף אג’נדות, אלא דמויות, ומרגע שקולטים שהן מגניבות לאללה, פתאום זה לא רע בכלל שהן מזרחיות. רוצות ייצוג אחר? האפשרויות הן כדלקמן: הפעילו לחץ על גופי השידור, שישימו כסף על יותר תסריטים של נשים. היו הנשים הללו, כתבו את הסיפור שלכן ותגרמו לו להצטלם. עם כל הכבוד, נאור ציון עדיין אינו סוכן של מה שעובר לכולנו בראש.

אותו כנ”ל לזגורי. זה הסיפור שלו והוא מחליט. הוא לא הביץ’ הייצוגי של מיליוני האנשים שנכנסים בארץ תחת ההבניה החברתית “מזרחים”. הוא אפילו לא אחראי לכל המרוקאים. נראה לכם שיצא לו סלט של קמעות, לחשים, שכונה ואדיפוס? עדיין, זה הסלט שלו. רוצים נבטוטים עם פרי? תכינו בעצמכם. וגם אל תזלזלו, נראה לי הוא בחור רציני, שעוד יתהפך עליכם עם העלילה והדמויות כמה וכמה פעמים. לא בא לכם טוב הסיפור על דם של כבש? זה משפיל ופרימיטיבי שמספרים שם שכולם הטביעו את הידיים בדם? ובכן, די מזמן עשו דורון צברי ודורית רביניאן את “הבחור של שולי”, מהדרמות הטובות שצולמו בארץ, ושם ממש שוחטים כבש בלייב, לא רק מספרים על זה. אח”כ מסמנים עם הדם שלו את המצח של כולם, כולל ילדים. וזה עובד. למה? כי זה לא ייצוג עדתי, מידע מתרים או קונוונציה, אלא אשכרה מה שקורה בחצר של הבית של שולי. ואז אין שום דרך להתנגד לזה.

אחרי שהתרגלנו לסיפור הישראלי שנע ממלחמה למלחמה, ומבחורה מיוחדת אחת למשנהה, כשאנחנו בקהל תוהות אם לפנינו דמות שנמצאת על הספקטרום, ברמה שאינה מצליחה להתבטא, או שזה פשוט גבר כתב אותה, מרגש שלא רק בנים של ההגמוניה זוכים לספר לכולם. הדרך עוד ארוכה, רק שאינה עוברת בלמשטר יוצרים. הכתובת היא קובעי לוח השידורים, שיפתחו את השער, ייגוונו ויכניסו עוד נאראטיבים וקולות. הרעיון שנשים הן הרוב באוכלוסייה יכול להיות נקודת מוצא טובה. ושלא יישבו על הראש של היוצרים שהם כבר לוקחים, להתיישר עם הקונוונציות שנס ליחן. שיבטחו בנו שאנחנו קהל חזק, ונצליח להכיל אפילו אשכנזים עם פה מטונף ואמונות תפלות, וקווקזיות בטכניון. והכי חשוב, צריך לטפל במציאות, אם הקונוונציות שלה ישתפרו, זה יקבל ביטוי מיידי במסך. המדידה של אמנות בכלים ערכיים היא מפלטם של האמן הגרוע, הזכיין העצלן והפוליטיקאי הציני. שלושתם מעדיפים שנצקצק מול התנהגות של דמויות, במקום שנבחין בפגמים ביצירה או נילחם במציאות שהיא משקפת.

התרגלנו משנים שבהן לוח השידורים היה שופר שלטוני מובהק, שמוסרים לנו מסרים מקודדים מהמסך, אבל האינטרס שלנו כקהל הוא דווקא לאפשר למספרי הסיפורים לספר סיפורים, ולא להיות פוליטיקאים, להבין שהם נותנים לנו מבט, ולא הוראות הפעלה למגזרים. כשניתן להם לספר את הסיפור שלהם ולא את של כולם, ככל שיירד מהם הלחץ לייצג, הסיפור יהיה יותר אמיתי ומזוקק וכולנו ניהנה ממנו, רגשית ואפילו פוליטית. כי כשסיפור עובד, אין שום צורך לגרור לתוכו את אדיפוס. הוא כבר בא לבד.