חזון אביגדור: איך ליברמן יביא שלום

אביגדור ליברמן נוהג להתלוצץ מידי פעם עם חבריו האינטימיים  שהוא מבזבז את זמנו בפוליטיקה, מאחר והיה יכול “גם להרוויח הרבה כסף, וגם לצבור הרבה יותר השפעה, אם היה בוחר קריירה של אוליגרך”, (שהוא כנראה מניח, שלא היה לו שום-קושי לפתח).

מעקב מתמשך אחרי הקריירה הפוליטית של ליברמן (או איש-החופש, כפי שהיה צריך לקרוא לו בעברית צחה) מוכיח כי ישראלים רבים, דווקא מקרב “חוגי השמאל” ואפילו “השמאל הקיצוני”, דווקא צריכים לשמוח על-כך, שאביגדור נשאר בפוליטיקה ולא הפך אוליגרך. כי ליברמן, בלא משים, הפך  למוציא הגדול של כל ‘הערמונים’ שהשמאל הישראלי ייחל במשך שנים שיוציאו אותם עבורו מהאש.

 הערמונים של ליברמן הםכל כך עסיסיים ו”שמאלנים”, עד שנראה שליברמן הוא אחד מהאויבים הגדולים של הזרם הפוליטי שהוא מייצג מחד והמשרת הכי-נאמן של השמאל המסורתי מאידך. ואולי ליברמן הוא בעצם סוכן ק-ג-ב נשכח, שממשיך לעבוד וללחום עבור ארגונו, שנים אחרי שהמלחמה הקרה הסתיימה. ממש כמו אותם יפנים-אבודים, שנתקעו בג’ונגלים אחרי מלחמת העולם השנייה והמשיכו להילחם במסירות עבור הקיסר, מאחר והשמועה על כך שהמלחמה כבר מזמן נגמרה לא הגיע לאוזניהם.

ה”ערמון” הראשון הינו מגוון “מפגני הטירוף המסוכן”, שאביגדור התמחה בהצגתם,  ושהידוע שבהם הוא ההצעה להפציץ את סכר אסואן. המצרים לא ממש נכנסו לפאניקה, אבל ליברמן תרם בהצעתו תרומה גדולה לעיצוב דמותה של ישראל כ”בריון השכונתי” שיש לרסנו. ומכיוון שכך, גם לא לפסול על הסף את האפשרות לרסנו בכלים השמורים לאלו שמפרים את “הקודים” הבינלאומיים הכי ראשוניים: סנקציות כלכליות, העמדה לדין בפורומים משפטיים בינלאומיים בהאג, ז’נבה, וכיוצא באלו מקומות קסומים, בעבור מי שמצפונם אינו מעיק עליהם.

ה”ערמון” השני הוא ההצעה לערוך כמה חילופי שטחים ואוכלוסיות במסגרת הפתרון המומלץ (על-ידי ליברמן ומפלגתו) לסכסוך הישראלי-פלסטיני. המטרה הגלויה של ההצעה של ליברמן היא לפגוע  במעמדם של תושבי-ישראל הפלסטינים כאזרחים שווי-זכויות. התוצאה – הפוכה לחלוטין: אזרחותם וזכויותיהם של הפלסטינים תושבי ישראל הפכו לבלתי-ניתנות לערעור, ופוליטיקאים השייכים לימין  (למשל, רובי ריבלין, ביבי נתניהו, נתן שרנסקי, בנימין-זאב בגין ורבים נוספים) יצאו באופן נחרץ ובלתי משתמע לשתי פנים נגד הפגיעה או אפילו המחשבה לפגוע בזכויות אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראלי. וגם אם אין די בהצהרות מעין אלה בכדי לתקן את הקיפוח, הן לפחות שומטות את השטיח מתחת לניסיון לתת לקיפוח הנואל הזה לגיטימציה אידיאולוגית.

והנה עכשיו מחליט שר-חוצנו הנדיב להעניק לנו  את ה”ערמון” השלישי. קשה לדעת מה הניע את כבוד-השר להעניק לנו את השי הנחשק דווקא היום. רבים טוענים כי זהו חגם של יהודי-אתיופיה (ה”סיגְד”). אחרים סבורים, שהמניע טמון בפתיחת דיוני “פורום סבן 2009 בירושלים” שהשר ליברמן רצה לתרום את חלקו להצלחתם. כך או כך, ליברמן זרק את הפצצה התורנית שלו והכריז בערך כך: חזרה לקווי 67 והקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון לא תביא לקץ הסכסוך, אלא תעתיק את ‘הסכסוך’ לתוך גבולות ישראל החדשים, וזאת מפני שהיא תלווה בדרישה לאוטונומיה בגליל ובנגב מצד ערביי ישראל, ותיצור זיקה ביניהם ובין הרשות הפלסטינית.

גם הפעם המטרה של אביגדור ברורה לגמרי: להלך אימים על מצביעים פוטנציאליים, שאולי יצביעו למפלגה של איבט בבחירות הבאות .  אבל התוצאה האמיתית, המשמחת והחיובית, תהיה אחרת. כפי שמיטיב לנבא ליברמן, “ערביי ישראל” (דחילק, אביגדור, אפילו בימי גולדה הם כבר היו ‘פלסטינים’) יצהירו כי אכן קיימת זיקה ביניהם ובין הרשות הפלסטינית וידרשו “אוטונומיה בגליל ובנגב”.

אכן, חזון אחרית-הימים, ששום נביא שמאל לא היה יכול לנסח בבהירות גדולה יותר.

הנביא אביגדור, שלא במקרה מתגורר בתקוע (ישובו ההיסטורי של הנביא  עמוס) הופך לנביא האמת, שמיטיב לומר לעמו, מה עליו לעשות כדי להשיב לעצמו את מוסריותו האבודה  ועל מנת לחזור ולהיות חלק ממשפחת העמים.

בקצב הזה, אביגדור, השמאל יפצח במאבק נחרץ כנגד  כל כניסה פוטנציאלית שלך לכלא. וכש”המאפיה השמאלנית” מחליטה שהיא בעד מישהו – הוא הופך, כידוע, באופן די מיידי, ל”אתרוג”, ששלטון-החוק אינו יכול לגעת בו. וזה הרבה יותר טוב מאשר לשלוח כל מיני פוליטיקאים “יורמים” (כמו פרופסור יעקב נאמן) או עיתונאים מלחכי פנכה  (כמו בן כספית או בן-דרור ימיני) לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה.

ובקיצור, נאמר-זאת אביגדור, כך: אתה תמשיך ללכת בכוחך זה ולהושיע את ישראל, בהתאם לחזון “ישעיהו השלישי”, הלוא הוא “ישעיהו ליבוביץ איש ירושלים”, ואנחנו נדאג לשבץ אותך במקום טוב באמצע במחלקה הראשונה ב”רכבת האתרוגים” שלנו, שמבטיחה צפייה בטוחה בחבריך “הלא מספיק שמאלנים”, שהלכו-הולכים-וילכו בסך  אל הכלא: אריה דרעי, שלמה בניזרי, ואפילו אהוד אולמרט ,שרק הבטיח שלום, אבל לא הביא אפילו יונה.