יוֹרֶה ללא אבחנה

הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא להגן על ספיר סבח. לא “ספיר סבח” התופעה. לא הדימוי, המנוצל. אלא זו בשר ודם, בת ה- 17, שאני יכול רק לדמיין.

הכל התחיל בנרטיב הראשוני. זה שרובנו (ודאי קוראי “העוקץ”) מכירים מהסיקור הרחב ב”הארץ”. מה שתפס אותי אז במיוחד היה ההפקרה המוחלטת של מחנכות ומחנכי ארצנו. זו לא תופעה חדשה. ההתקפה, מגובה ממסד לצערי, התחילה בתוכניות של גדעון סער להכנסת סלבים לכיתה (כולל אחד, יאיר לפיד), כי להיות מחנך/ת “פשוט” שעומד/ת מול כיתה שלושים שעות בשבוע (!) ועוסק/ת בהכנות, שיחות ופגישות לפחות עוד שלושים שעות נוספות – זה לא תופס כותרת.

ומה לגבי לוח החופשות? שר החינוך “ינדב” את המורים להמשיך להיות “בקשר” עם עשרות תלמידיהם ויעודד התארגנויות הורים שלעתים גולשים לביזוי מורים והצגתם כ”פרזיטים”. ובגרויות? שעמום. בואו נחבק את התלמידה שכתבה מכתב “מפתיע” (אני יכול לספור על כף יד אחת מורים שאני מכיר שאינם נושאים ביקורת מורכבת בהרבה כלפי “המערכת”, וגם עושים לשינוי) ונזמן אותה לוועדה המייעצת, מעל ראשם וגבם של המחנכות. הן הרי סתם עסוקות בלייצר למידה משמעותית (אופס, סליחה. שכחתי שהן המתינו מאה שנות על מנת שמישהו יגלה את הקונספט..).

לכן לבי היה ויהיה נתון קודם כל להם. ובעיקר להן. לכן התגובה הפחדנית של רשת אורט לא הפתיעה אותי, אבל הרתיחה אותי. לכן ה”דום-שתיקה” של שר החינוך, שכוחו בפיו, לא עברה אצלי בשקט. והפוליטיקאים שחיבקו, היללו והתבטלו לרגלי התלמידה, “ספיר סבח”, שהחלה את המהומה? רק על מנת לקושש עוד איזה רסיס אמפתיה מאלקטורט זמני? הרשו לי לא להגיב. אני מחויב בכבודה של מלכות ומתפלל ליום שבו הכבוד יגיע גם מהלב ולא רק מהראש. גם השרבוב הגזעני של השושלת המפוארת של המורה, שהפך למרטיר ממש, מול אזכור גס של סממניה המזרחיים של “ספיר סבח”, לא יכלו לעורר אותי לגבות את התופעה והמיכאל בן ארי אפילו לשנייה.

בשל כל אילו, הייתי אמור כמעט ליהנות מן העובדה ש”הארץ” הסלים את המלחמה ב”ספיר סבח” ותיאר אותה בקריקטורה היומית של עמוס בידרמן כרוצחת סדרתית, נוסח רוצחי בית הספר האמריקאים, היורה לכל עבר, בעוד מוריה נמלטים בין הכדורים. אבל לעניין הזה באמת אסור לשתוק. מדובר בהסתה מהסוג הנמוך ביותר. הכל בגבולות חופש ביטוי, אבל יש כאן כל כך הרבה קיצורי דרך למחשבה וכל כך הרבה מיזוגניות ושנאת אחר, שקשה לתאר.

הצביעות של כלי תקשורת שחגג (עם כולם, לצערנו) בארשת קדושה על “הקטינות” שאולי קיימו מה שקיימו ואולי לא, עם “הזמר הבכיר”, ועכשיו מתיר את דמה של בת ה-17. העיתון שלא מגנה, תוקף ומכוון חצי סאטירה מחודדים על הפוליטיקאים המתרפסים, לצלילי “כהנא צדק”, בפני נערה שריב כיתתי שלה קיבל הדהוד מנופח, אלא מכוון טילי רעל נגד הנערה עצמה. יורה ללא אבחנה. ממש כמו בקריקטורה הנמוכה.

האמת היא שזה לא מפתיע. כבר ביום שישי הגדילו לעשות ב“ארץ נהדרת” עם עוד קיצור למחשבה שהציג את “ספיר סבח” כבריונית, צעקנית וכמובן מזרחית (“מי שמאמין לא מפחד”). לצערנו כנראה, מדובר בנערה שמתבטאת בשקט ובעדינות, גם אם דבריה ובעיקר הבמה שהיא מקבלת (“ראיון בלעדי”..) מחלחלים. מאין באה כל התפאורה הנלעגת והמזרחית במופגן? לכותבי הסאטירה פתרונים.

אז נכון שלעתים קל להיטפל לסאטירה, וטוב שהיא קיימת מאשר בכלל לא. ובכל זאת, חיים ומוות גם בידי חדי העט (אנחנו הרי מבינים איזה דבר וחצי דבר בקריקטורות שנאה), וטוב יעשו קברניטי “הארץ” אם יתנערו בכל לב ופה מהתועבה הזו.

עוד בנושא:

נניח ששמך נעם חודדה / מאיר עמור