רונית אלקבץ לא נזקקה לאירוע מיוחד כדי לעטות על עצמה את סגנונה המובחן, שחרג מהקו המינימליסטי והנונשלנטי שאומץ בישראל. היא התמסרה למלתחתה העשירה, ודחתה את הישראליות ואת הגבלותיה על מלתחתן של נשים מזרחיות עם חלומות גדולים ומעט מדי מקום לחלום בו
מתוך הפריבילגיה המעמדית והכלכלית, אימץ השמאל האשכנזי הליברלי את העם הפלסטיני. בבואי כמזרחית לתמוך בהתנגדות לכיבוש הפלסטיני באופן פומבי אני ניצבת מול שאלת זהות, המחייבת הכרעה בין נאמנויות
סמדר לביא מתבוננת בספרה ״עטופות בדגל ישראל״ אל מול הרנסנס התרבותי המזרחי של השנים האחרונות ושואלת שאלות נוקבות בנוגע למזרחיות מדומינת ואמיתית, ליחסינו עם הפלסטינים ולחייה של האם החד-הורית המזרחית
ספרה החדש של סמדר לביא חושף את חיי הנשים המזרחיות החיות תחת העינוי של המשטר הישראלי-ציוני. הוא משלב בין כתיבה אוטוביוגרפית ותיאוריות מורכבות ומשרטט תמונה פוליטית רדיקלית, מויקי כנפו ועד מחאת האוהלים
בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה רונית אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלך הכתיב לך לבין תשוקותייך. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. לזכרה
הקול שלה, הנשבר לפרקים, מצטרד לרגע, מבטא של עברית ישראלית אבל לא מכאן. המבט, הנושא כאב של זיכרון, לא רק של הסיפור שהיא מספרת עכשיו בסרט זה או אחר. שחקנית שמעבירה במבע אחד מה זה להיות אשה בעולם, מה זה להיות אשה כמו ויויאן אמסלם במקום הזה. יהי זכרה ברוך
אילנה שזור ותום מהגר קוראים בספר "בקופסאות הבטון" וכותבים על התרגשותם, ועל הקולות שמגיעים מהשוליים של השוליים ומביאים את המחברת פנינה מוצפי-האלר ואותם לרפלקסיביות מאירת עיניים
לכאורה, הייתי אמור כמעט ליהנות מן העובדה ש"הארץ" הסלים את המלחמה ב"ספיר סבח" ותיאר אותה בקריקטורה היומית כרוצחת סדרתית. אבל מדובר בהסתה מהסוג הנמוך ביותר. יש כאן כל כך הרבה קיצורי דרך למחשבה וכל כך הרבה מיזוגניות ושנאת אחר, שקשה לתאר
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
