לכבוד תרגומו לערבית של הספר “תאנים טובות מאוד”, עורכת בו גילה דנינו-יונה קריאה מחודשת ומוצאת בו ביקורת לא מתפשרת על הגבר המזרחי והנכחה אמיצה של כאב נשי
לפני שנרצחה בידי אחד ממאהביה הייתה חביבה מסיכה שחקנית ראשית בתיאטרון של תוניס, הופיעה על במות בלבנט ובאירופה והתחבבה על פיקאסו ועל קוקו שאנל. הרומן שכתבה עליה נטלי מסיקה מביא את סיפורה של פורצת הדרך שנשכחה
חסרה לה מילה עברית ל”מקוחה” והמחווה הרומנטית הכי יפה שזכתה לה היא עט פרקר עם חריטה. את התואר השני סיימה בגיל 25, והחוויות שלה באקדמיה היו כר פורה של סיפורים שממנו צמח ספרה. נעמי שלוש עונה על השאלון – ויש גם פרק מהספר
יש משהו מטלטל בלהיות חלק מהמון כה גדול, ועדיין להרגיש זרות כה גדולה. הבחירה לצאת להפגנות בכל זאת, כ”חזית הלא מיוצגים.ת” היא ניסיון לפעול בתנאים שלנו, כהפגנה בתוך הפגנה
לכבוד זכייתה של ד”ר סיגל נגר-רון בפרס המאמר הטוב ביותר עבור “מה שרואים מכאן לא רואים משם: מבט משולי שוק העבודה”, אנו מביאות את הדברים שנשאה בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית
רונית אלקבץ לא נזקקה לאירוע מיוחד כדי לעטות על עצמה את סגנונה המובחן, שחרג מהקו המינימליסטי והנונשלנטי שאומץ בישראל. היא התמסרה למלתחתה העשירה, ודחתה את הישראליות ואת הגבלותיה על מלתחתן של נשים מזרחיות עם חלומות גדולים ומעט מדי מקום לחלום בו
מתוך הפריבילגיה המעמדית והכלכלית, אימץ השמאל האשכנזי הליברלי את העם הפלסטיני. בבואי כמזרחית לתמוך בהתנגדות לכיבוש הפלסטיני באופן פומבי אני ניצבת מול שאלת זהות, המחייבת הכרעה בין נאמנויות
סמדר לביא מתבוננת בספרה ״עטופות בדגל ישראל״ אל מול הרנסנס התרבותי המזרחי של השנים האחרונות ושואלת שאלות נוקבות בנוגע למזרחיות מדומינת ואמיתית, ליחסינו עם הפלסטינים ולחייה של האם החד-הורית המזרחית
ספרה החדש של סמדר לביא חושף את חיי הנשים המזרחיות החיות תחת העינוי של המשטר הישראלי-ציוני. הוא משלב בין כתיבה אוטוביוגרפית ותיאוריות מורכבות ומשרטט תמונה פוליטית רדיקלית, מויקי כנפו ועד מחאת האוהלים
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
