ההרגשה של חידלון חוסר אונים וכעס על סבל מיותר מתחזקת ביום כיפור ובעיקר ביום כיפור הזה, אחרי הפיגוע מאתמול. בארה”ב שאלו אותי אנשים שמכירים אותי, נו, מה הפיתרון לסכסוך? ואני הופתעתי כמעט מן השאלה, מגיל עשר אני חושב אותו דבר ושום דבר לא השתנה מאז. הרי כל מי שעיניו בראשו יודע לנסח פיתרון אפשרי בארבע מילים, שתי מדינות לשני עמים. מה אם ירושלים? יש כל כך הרבה אנשים חכמים וכל כך מעט אפשרויות כך שגם זו לא בעיה, לדעתי חלוקה עם גבולות פתוחים. ומה עם זכות השיבה? גם כאן כולם יודעים שזכות שיבה של מיליונים לא אפשרית, אבל הכרה בעוול ופיצוי לפליטים יהיה מקובל על רוב גדול בשני העמים. למה זה לא קורה? כי בשני הצדדים יש מי שרוצה הכל, והכל אף אחד לא יקבל, והמיעוט הזה כופה דעתו על הרוב בדרכים מדרכים שונות, כשאחת מהן היא הרג ללא הבחנה.
אתמול בלילה ראיתי בערוץ הראשון תוכנית שנעשתה לפני עשר שנים על ידי מיכאל קרפין במלאת עשרים שנה למלחמת יום כיפור. באחד הקטעים רואיינה ראש הממשלה גולדה מאיר לטלוויזיה האמריקאית, ונשאלה על השלום והחזרת שטחים, עמדותיה היו ברורות, קשר לשארם, לא לנסיגה מהרמה ומהגדה, אמר לה המראיין תהיה מלחמה והיא קיבלה זאת במשיכת כתף, נו אז מה, אנחנו חזקים.
ואתמול אחרי הפיגוע שוב האלופים ברכבי השטח המפוארים שלהם מגיעים לדיון שאת תוצאותיו יודעים כולם ונוסחו בעבר מאות פעמים אחרי כל פיגוע. וכעת גם הליכוד מדבר על פשרות כואבות, כמה נכאב עד שצה”ל כשמו כן הוא יהיה צבא ההגנה ולא צבא שמתנהג כמו יחידת קומנדו של מדינה חלשה. קודם היינו חזקים חלשים, ועכשיו חלשים חזקים. אפשר להאשים את הפלשתינאים, ויש את מי להאשים, אבל משום מה זה לא מנחם אותי והתמונות, והמחשבות על הדם הנשפך כמים בשנים האחרונות הופך כל דיון לריטואל עקר, והסבל נמשך.