ישראל: הסוף היה כבר בהתחלה

במוצאי יום השואה הלכנו לראות את ההצגה “יולדות”, המבוססת על פואמה של איריס אליה-כהן בשילוב עדויות של אימהות שילדיהן נחטפו מהן בפרשת ילדי תימן והבלקן. המשחק נהדר ופוצע, הטקסט שערכה רחלי סעיד בכישרון רב והבימוי הכל כך מדויק של חנה ואזנה-גרינולד הופכים את התיאטרון התיעודי הזה למצוין מבחינה אמנותית ומטלטל מכל בחינה אחרת. כמובן, השילוב בין התזמון שבה יצא לנו לראות אותה למיקום (תיאטרון יפו) העצים כל רגש שעלה.

כמה ימים לאחר מכן התקיימה אזכרה לסבא וסבתא שלי. הם לא נפטרו באותו הזמן, למרות שכשסבא שלי נהרג בתאונת דרכים, החיים של סבתא שלי כבר התחילו להיגמר. הוא היה בן שמונים ושתיים, גיל טוב למות בו לכל הדעות, ובכל זאת מותו בא לנו בהפתעה והשאיר אותנו מחוסרי מנהיג. סבא וסבתא שלי, אותם אהבתי מכול ואליהם אני מתגעגעת אינסוף, הגיעו לארץ לפני המלחמה. הוא כסטודנט בטכניון, היא בעקבות אחיה הגדולים שכבר היו כאן. הם הפכו לזוג כאן למרות שהכירו כבר שם, כשהמשפחות שלהם היו חלק מקהילה ציונית בעיר וילנה שבליטא. הם גרו בחיפה, התחתנו וילדו שלושה ילדים. אימא שלי, האמצעית, שנולדה ממש בסמוך להכרזת המדינה, תהיה בקרוב בת שבעים.

מאז שהתחילו לצוף ולהיחשף ביתר שאת סיפורי החטיפות של ילדי תימן והבלקן נדמה לי שהאדמה רועדת. מכות קטנות של פטיש מרעידות אותה, ואנחנו חיות כאילו הכול כרגיל כשהאמת היא שכלום לא נשאר אותו הדבר. תחושה דומה הציפה אותי כשהתחלתי להבין את סיפור הנכבה, שגם היא – למרות שהייתה שם תמיד – רק ברגע מסוים החלה להתגלות לנו היהודים ולהרעיד את הקרקע הכביכול יציבה שעליה גדלנו וחונכנו. עם ללא ארץ, ארץ ללא עם, שלל סיפורי אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, המחתרות וכל הזמן בצלה הכבד של טראומת השואה והקמים עלינו לכלותנו.

אחרי שמבינים את האופן שבו קמה ישראל כבר אי אפשר שלא לחשוב שהכול כאן רקוב. למרות שלא היה לזה כל זכר בטקס הפטריוטי המופרך ששודר אתמול לאזרחי ישראל בטלוויזיה, שמיליונים הושקעו בהפקתו, מדובר בקיום שמבוסס על מעשי תועבה, רצח, אלימות, אכזריות ורוע ומעל הכול שקרים. שקרים ועוד שקרים שסיפרו לנו תמיד ושעדיין מנסים לספר, על טוהר הנשק והצבא המוסרי בעולם, על שוויון ודמוקרטיה, על הערבות ההדדית החד פעמית השוררת בין יהודי כל העולם ועל הייחודיות הישראלית בשילוב עם המוח היהודי. כמה טוב להיות ישראלית.

וסבא וסבתא שלי האהובים והעדינים, היו כאן ממש מההתחלה ואפילו רגע לפני ואני רוצה לשאול אותם ולא יכולה, מה הם ידעו ואיך הם יכלו להיות חלק מהזוועות האלה. אני רוצה להאמין שהם לא ידעו כלום, לא על ריקון הארץ מערביה, לא על חטיפת הילדים ממשפחותיהם, לא על הניסויים בבני אדם בתירוץ של ריפוי מגזזת, ואני יודעת שזאת אמונה חסרת בסיס. מה הסיכוי שלא ידעו? נכון, הם לא היו רופאים ואחיות והם לא עבדו בוויצו או בהדסה או במחנות עולים אבל מה הסיכוי שלא היו אנשים בסביבתם שאימצו תינוקות או ילדים? המספרים המשוערים של החטופים הם עצומים, ואם עכשיו אנחנו מרגישות שאנחנו חיות בביצה וכולם מכירים את כולם, אז הארץ היתה קטנה הרבה יותר ובטח שחיפה. שוב ושוב אני סורקת במחשבתי את המשפחה ואת החברים, לנסות לאתר מאומצים, והעובדה שהיו להם חברים בלי ילדים מקבלת משמעות אחרת, לא רק של גורל אלא גם של בחירה לא לקנות לעצמם ילד.

מאז שהחלו הפגנות השיבה בגבול עזה אני קוראת על כך שהירי באש חיה על מפגינים זו תחילת הסוף, ואני חוששת שתחילת הסוף היתה ממש בהתחלה. נכון, אני אוהבת את החיים כאן, בכל זאת, ויש לי יותר סיבות לא לעזוב מלעזוב. משפחה, שפה, תרבות, חברים, הערבוב המשמח הזה של מזרח ומערב, אבל יותר מכל זה בפשטות הבית שלי. כולנו חיים עם הדיסוננס הבלתי פתיר הזה, עם המיקס הבלתי אפשרי הזה של אהבה וזיקה ובה בעת תיעוב של כל מה שקרה ועדיין מתרחש כאן. התקווה היחידה שיש לי מהמקום הזה הוא א.נשים יקרות ויקרים שבאומץ רב חושפות את השקרים האלה, מוציאות אותם לאוויר ולא שותקות יותר. כולנו חייבים להבין שהסיפור הזה וסיפורים אחרים, מהנכבה ועד סלאח, כולם סיפורים של כולנו והחשיפה שלהם כולל פתיחת ארכיונים ופרסומם הם המוצא היחיד שלנו לסיכוי כלשהו לעתיד שפוי.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן