עליונות יהודית היא תבלול בעינינו

אווירה רעילה קיימת עכשיו כאן, בישראל. הרעל היה כל הזמן באוויר, ועכשיו, בתוך הפחד והזוועה על הטבח בעוטף הוא מתפשט בנשמות ומביא לציד מכשפות של כל מי שאינם אומרים אמן ל”הסברה הישראלית”.

כל כך הרבה אלימות יוצאת כלפי מי שמסרבים לשיח המגדיר יצורי אנוש כמפלצות שמותר לחסל אותן ואת זרען. כלפי מי שמעיזות לדבר על הסבל הפלסטיני. כלפי מי שמאמינות שהחיפוש אחר מפלצות שחובה לחסלן הוא זה שמייצר את המפלצות הבאות ואת הזוועות הבאות. כלפי מי שמבינות ששיח שעוסק בחיות אדם מנמק בסופו של דבר את “עכשיו זמן אכזריות” של סמוטריץ’ ומחזק את הסמוטריצ’יות השלטונית.

אני מבינה את הפחד והאימה ואת הצורך לחפש הגנה במושג העם, במושג הלאום. בהיות יהודים. אני מבינה את הפחד מכל ניסיון להבין את שקרה גם לאור מה שהיה לפני כן, לאורך שנים. אני מבינה גם את האלימות הנובעת מהפחד להתבונן בזוועה ולנסות לחשוב מה גרם לה – אבל זהו אותו פחד שבו חיים פלסטינים בשטחים ובתוך ישראל כל חייהם. וההגנה היחידה על חיי כולנו היא להבין את הפחד אך גם לצאת ממנו הלאה. לצאת ממנו הלאה כדי לאפשר עתיד. הניסיון להבין מדוע אינו בא להצדיק את אשר אירע אך בלעדיו לא נוכל למנוע את הזוועה הבאה – זו שתחול עלינו או זו שתחול על אחרים, שגם הם יצירי האל.

ועדיין, כדי שלא אישרף על המוקד (המילולי לפחות) יחד עם כל חברותיי מהשמאל הקיצוני (השמאל שמעז לדבר על אנושיות – קיצוניות איומה בימינו אלו) אפתח ואומר: דבריי כאן, אין בהם ניסיון להטיל אשמה ואין כאן ניסיון להצדיק כל מעשה זוועה שהוא. יש כאן ניסיון להציג תקווה – תקווה לעתיד שלא יוכל להתקיים אם לא נצליח לסלק את התבלול מעינינו, תבלול הנקרא “עליונות יהודית”, שצימחנו אולי בלי להרגיש והטמענו בתוכנו. אותו תבלול, שיש מי שלא מרגישים בקיומו ונקודת הראות שהוא מביא עמו נתפסת כ”טבעית”.

האוטומציה של הגינוי

אני רוצה להתחיל בסיפור ממלחמה אחרת. מבצע חומת מגן. נזכרתי בו, כשראיתי כל כך הרבה יהודים השואלים למה תושבי עזה אינם מגנים את הטבח בעוטף ומציגים זאת כסיבה מספקת לחסל אותם. ב-2002, בקרב בג’נין, נהרגו עשרות פלסטינים ונהרסו בתים רבים על ידי דחפורים. את הדמוניזציה ששטפה כמעט את כל החברה היהודית בישראל והתירה דמם אפשר לראות בדברי אחד ממפעילי הדחפורים שפורסמו בכתבתו של צדוק יחזקאלי ב”ידיעות אחרונות” ב-31 במאי 2002.

“לא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. הייתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה”.

באותם ימים הייתי במפגש של משרד החינוך בין מורות יהודיות ופלסטיניות (ערביות בלשון הנהוגה). באותו מפגש סיפרה אחת המורות היהודיות על מורה יהודי שהעיף בלונים עם לבבות ליד הגדר, כדי שיראו אותם גם מי שבצד השני. אחר כך הסתכלה בגינוי על המורות הערביות ושאלה מדוע המורים בג’נין אינם מעיפים בלונים שכאלה לצד היהודי. הסתכלתי בה (כי אני יהודייה אז יכולתי להרשות לעצמי, המורות הערביות פחדו לפצות פה) ואמרתי בפשטות: הם לא יכולים. הם קבורים מתחת להריסות.

ושוב, עשרים שנה אחרי, אנו חורצים את גורלם של תושבי עזה, קוברים אותם תחת ההריסות, בלי מים, אוכל, חשמל ומיגון מינימלי – וזועמים על שאינם קמים לגנות. ולא רק אותם אנו שופטים. גם את אזרחי ישראל הפלסטינים. אנו דורשים מהם שוב ושוב לגנות טבח שאין הם מסכימים עמו ולא היו מבצעים אותו. אבל מה יעשו אם הטבח הזה מספק לגיטימציה לחיסול עמם ומשפחותיהם שלהם? הרי כשהם מנסים להתאבל על משפחותיהם ועל עמם – הם מכונים מייד תומכי חמאס.

יותר מכך – שוב ושוב לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל הם נדרשים להוכיח את חפותם. להוכיח שהם ערבים טובים. ועל אחת כמה וכמה במלחמה. בלי לשים לב, מנקודת הראות היהודית (שהפכה להיות עליונה ויחידה) כל הסיפורים על ה”ערבים” החיים בדרום, שעזרו ותמכו בשכניהם היהודים ונהרגו בידי חמאס, מציגים בעצם את אותו כיוון – “יש גם ערבים טובים”. כשעמותה, למשל, אוספת כסף לתמיכה בבדואים – היא פותחת בהצגת מעשי הגבורה והתמיכה שלהם. בלי להרגיש, אנו מבססים שוב ושוב את ההנחה היהודית ה”טבעית”, לפיה מי שאינו תומך ביהודים אינו זכאי לתמיכת מדינתו שהיא כמובן “יהודית דמוקרטית”.

אז בואו ונרשה לעצמנו, בלי פחד, להתבונן קצת במראה, ולנסות לחבר את מה שנראה בה למה שקרה ולמה שיקרה, בתקווה שיקרה אחרת. בואו נפסיק לחפש את המפלצת הבאה מבלי להבין שההתבוננות בה בלבד הופכת אותנו לדומות לה. בואו ננסה להתפכח לא על ידי התרת דמם של אחרים בתוויות כמו “תומכי חמאס” ו”שמאל קיצוני” שאין בהן שום תוכן מלבד אותה התרת דם, כפי שהתרנו את דמם של אזרחי עזה בקלות כה רבה.

בואו נתבונן במראה

אנו, שלא צלחנו בדמוקרטיה יחסית להחליף שלטון רצחני שעודד במפורש רצח פלסטינים, גירוש וסילוק עם – דורשים לחסל את אזרחי עזה מכיוון שלא הצליחו לסלק את חמאס או להתנגד לו.

אנו, החיים ברווחה יחסית ושחלקנו הגדול מתקיים בכבוד, דורשים להעניש את אזרחי עזה החיים בחוסר ביטחון קיומי, צמא ורעב מכיוון שלא החליפו את שלטון חמאס או התנגדו לו.

אנו, שמלמלנו כל פעם מחדש שמעשי הזוועה של “נוער הגבעות” והמתנחלים אינם מייצגים את העם ושיש גם מתנחלים הומניים – מצדיקים רצח אזרחים והתעללות בחייהם על ידי מניעת מים, חשמל ומזון, בטענה שמגיע להם כי לא יצאו נגד החמאס.

אנו, שהצלחנו לא לראות ולא לשמוע איך ממשלות ישראל מחסלות את כל פעילי השלום הפלסטינים – צועקים עכשיו שהם רוצים רק להרוג אותנו.

אנו, שידענו את התנאים הבלתי אנושיים שבהם גדלים הילדים וחיים המבוגרים – בפחד בלתי פוסק, באי ודאות – קמים עכשיו וצועקים שאין הם אנושיים ומותר להורגם.

אנו, שבתי הספר שלנו מלאים במיליטריזציה המדגישה כיצד מנסים להורגנו, אומרים שילדי עזה לומדים את שנאת היהודים בבית הספר ושהם מורעלים ולכן מותר להורגם.

אנו, שבמשך כל תקופת המחאה והמאבק על “דמוקרטיה ליהודים” התעלמנו מהתעללויות, מאלימות מפורשת ומרצח פלסטינים בשטחים כי כרגע יש “דברים חשובים יותר”, דורשים לחסל את אנשי עזה על שהם לא קמים להתנגד לחמאס ולסלקו.

אנו, שמרוב כאב ופחד איומים הפכנו לאלוהים השופך זעמו על אחרים תוך הנחת יסוד שרק לנו מותר לפעול כך כי הפחד והכאב והנקמה מותרים רק לנו, כיהודים.

אנו, שקוראים לרצח ילדים על עוון מי שאינם אפילו אבותיהם, אבל מנמקים זאת בצורך להגן על ילדינו.

אנו, שמכילים קריאות לרצח עם על ידי יהודים אך רואים בכל הבעת כאב פשוטה של פלסטיני איום וסיבה למעצר.

אנו, שמתלכדים סביב ה”עם” וה”אומה” ומוכנים להקריב למענם לא רק את חיי הפלסטינים אלא גם את חיי החטופים ואת חיי תושבי שדרות, אופקים, אשקלון ועוד בשם הנקמה – אך מציגים את הפלסטינים כמפלצות המקריבות את ילדיהן.

אני יודעת, קשה כל כך להתבונן במראה בלי פחד. הפחד שאולי יש בנו אשמה, כפי שיש בכל יצור אנוש. הפחד לגלות בתוכנו את הרוע הזה שאנו רוצות להשמיד. ועדיין, ההתבוננות הזו שאני מציעה, יש בה משום תקווה לעתיד. תקווה הנשענת על האפשרות לשנות. האפשרות שיהיה אחרת.

מעגל קסמים של נקמה ופחד

ויקטור פרנקל אמר שסבל אי אפשר למדוד. הסבל של היחיד ממלא את כל עולמו. כך גם לגבי הסבל שבו חיים עכשיו גם היהודים וגם הפלסטינים. שהרי מי שחיים בפחד בלתי פוסק על חייהם מהמתנחלים, אינם יכולים להרגיע עצמם בטענה שהחמאס איום יותר; הפלסטינים שמפחדים על משפחותיהם ברצועת עזה אינם יכולים להירגע במחשבה שהם ייהרגו בפצצות ולא בסכינים. מי שנאלצו לראות ילדים וצאן גוועים בצמא כי הצבא היהודי סתם את בורות המים שלהם והרס את המכליות, אינם יכולים להתנחם במחשבה שחמאס אכזרי יותר. וכך גם לגבי מיון הזוועות – כל אחד ואחת מאתנו חי את הזוועה הקורית לו בלא להשוותה לזוועות איומות יותר.

אם נצליח להתבונן בלי העדשה של “עליונות יהודית” אולי נצליח להפסיק להתדיין בשאלת מי אכזרי יותר, מי חיות אדם ומי סתם בני אדם מפלצתיים – ונתחיל לנסות ולמנוע כל סבל שהוא. נתחיל לחשוב על יצירי אנוש ולא על עם ואומה. ואם לא – אבדנו. כי הנקמה תמיד ממשיכה לנוע ולחפש את מי לחסל עכשיו. כל נקמה שהיא.

נקמה, הרצון לחסל את מי שמאיים עליי והצגת הכוח והיכולת שלי לחסלו – הם שמייצרים את הפחד הבא. אם נצליח להתבונן בפחד בלי לברוח לנקמה – אולי נצליח גם לראות פחדם של אחרים, שאינם יודעים אם יחיו מחר ואם יהיו להם אוכל ומים מחר – פחדם של מי שדמם הותר על ידינו והופקרו על ידי העולם, ואין להם שום מרחב מוגן שיספק להם שמץ של תקווה.

כך דרכו של עולם: ככל שנהיה חזקים יותר ומאיימים יותר – כך נמשיך ונייצר את הפחד מאיתנו, המביא לצורך לחסל את האיום. כאשר ביטול הפחד נעשה רק על ידי חיסול גורמיו – ימשיכו החיסול והמוות גם בתוכנו.

אם יש דבר אחד שאכן צריך לחסל ולהשמיד – זוהי העדשה הבלתי נראית של “עליונות יהודית” הקיימת בכולנו. אפשר להיות עם, להיות יהודים ויהודיות, בלי לחפש כיצד להתגונן על ידי חיסול עם אחר או דמוניזציה של דת אחרת.