כשטרגדיות של אנשים הופכות ל"סנסציות"

בשנים האחרונות שודרו אינספור כתבות תחקיר שנתנו במה רחבה ומכובדת לקשיים איתם מתמודדים מבקשי המקלט. בכתבות אלו, לרוב, מוצגת מצוקתם של תושבי שכונות דרום תל אביב כאנקדוטה שולית, תופעת לוואי זניחה ולא “סקסית” טלוויזיונית לעומת מצוקתם של מבקשי המקלט. בנוסף, כשכתבות אלו לא עוסקות בקשיים של מבקשי המקלט, הן עוסקות במשמעויות הרחבות של הגירה המונית והשלכותיה על החברה הישראלית: שאלות של אזרחות והתאזרחות, דמוגרפיה, מדיניות הגירה וכן הלאה. בהתאמה, אמצעי התקשורת נוקטים לשון הכללה ומדברים על “מדינת ישראל” כישות הקולטת את עשרות-אלפי מבקשי המקלט, כשבפועל המדינה היחידה שקולטת את מבקשי המקלט, על משאביה המדולדלים ממילא, היא מדינת דרום תל אביב (ו”ערי הלוויין” שלה – ערד, אשקלון, אילת ועוד).

תושבי השכונות נאבקים מזה זמן רב להשמיע את קולם ולהביא לתודעת הציבור את המחירים הגבוהים שהם משלמים בשל גלי ההגירה הגדולים שהגיעו לשכונותיהם. לרוע מזלם, לא עומדים לרשותם עשרות ארגוני סיוע עתירי תקציב כמו אלו שעומדים לרשותם מבקשי המקלט. רק לצורך הדוגמה, לארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים) יש מנהלת תחום משאבים (כסף), מפתחת משאבים (גייסת כספים), מנהלת תחום פעילות ציבורית, רכזת תקשורת וקמפיינים, רכזת התנדבות וקשרי קהילה ורשימת נושאי התפקידים בשכר עוד ארוכה. מי מעשרות הארגונים הללו עומד לצד תושבי השכונות? האם קיים ארגון אחד מתוך אינספור ארגוני הזכויות עתירי התקציבים שהעמיד את משאביו לטובת תושבי השכונה? יחסי ציבור, גיוס כספים, דוברות, עזרה משפטית? התשובה ידועה.

במצב כזה, ממש קשה לא להתרגז כשרכזת הניו-מדיה של ארגון א.ס.ף, שרון לבנה, מתמרמרת בוואלה (“נוה שאנן האמיתית“, 7 ביולי) על הבמה שניתנה לתושבי השכונה בתוכנית “הפנים האמיתיות של דרום תל אביב – עם אמנון לוי”. קשה מאוד לא להתרגז כשהיא טוענת שלא ניתן, לטעמה, מספיק זמן מסך לפליטים.

הנקודה המרכזית בטור של לבנה מסתכמת ב”הפליטים סובלים יותר”, או במילים שלה:

…בתוכנית ‘פנים אמיתיות’ לא ניתן פתחון פה לפליטים לספר על האלימות שהם חווים יום-יום בגלל מוצאם. לא הוזכרה התינוקת האריתריאית שנדקרה בראש בגלל הצבע שלה, ולא נאמר שרוב הסובלים מהמצב הקשה הם הפליטים עצמם.

ובכן, לא ברור איך בתחרות הסבל שבחרה לבנה לייצר בין תושבי השכונה הוותיקים לבין מבקשי המקלט, מצאה כי האחרונים סובלים יותר. אך מאחר שהיא בחרה לייצר היררכיה בזויה מן הסוג הזה, אשתף איתה לרגע פעולה: האם מבקש מקלט, גבר צעיר בן 20 שעובד לפרנסתו, סובל יותר מאשה שנמצאת במעגל הזנות (שאגב, חלק לא מבוטל מלקוחותיה הם מבקשי מקלט)? האם מבקש מקלט בעל עסק מצליח בנווה שאנן סובל יותר מאשה קשישה שחיה בגפה ומפחדת לצאת את ביתה בלילה כי נשדדה והוכתה מספר פעמים בעבר? האם גבר צעיר שעובד בקביעות במסעדה במרכז תל אביב, המקום בו לבנה מתגוררת, סובל יותר מאישה פיליפינית, אם חד-הורית שנתונה לאינספור הטרדות מיניות ובשל מעמדה הלא מוסדר אינה יכולה להיעזר ברשויות? האם מבקשי מקלט צעירים בסביבות גילאי 18-30, בריאים, עובדים ומעל ראשם קורת גג, סובלים יותר ממחוסרי הבית השכובים בכל פינת רחוב?

נראה כי לבנה התבלבלה מעט וערכה השוואה בין חייהם של מבקשי המקלט בדרום תל אביב לחייהם של שכניה המבוססים ממרכז תל אביב. השוואה מהסוג האחרון הגיונית ומתקבלת על הדעת, ההשוואה שבחרה לעשות – חוצפה שאין כדוגמתה.

על מנת לבסס את הטענה ש”מבקשי המקלט סובלים הכי הרבה” מאלימות, מציינת לבנה במאמרה, את המקרה המחריד בו נדקרה תינוקת אריתראית. רק שהיא “שוכחת” (וממש לא במקרה) לציין שהדוקר כלל לא היה תושב השכונה, אלא עובר אורח מעפולה. הרי בקלות אוכל לאזכר פה אינספור מקרים מסמרי שיער, החל ממקרה האונס של תושבת שכונה בת 80 ועד הרצח של אסתר גלילי ז“ל. מקרים אלו, להבדיל מהמקרה שבחרה לצטט לבנה, דווקא נעשו על ידי מבקשי מקלט שחיים בשכונה כלפי תושבות שכונה ותיקות – השכנות שלהם.

ברור שמבקשי מקלט סובלים מאלימות, גם ממדיניות הממשלה וגם מאלימות גזענית ברחוב הישראלי. יחד עם זאת, בכל הנוגע למדינת דרום תל אביב – רובה המכריע של האלימות בשכונה מופעלת מצד מבקשי המקלט כלפי תושבי השכונה הוותיקים, ולא להיפך. אם כבר בחרה לבנה לערוך השוואות בסבל, אז השוואות עד הסוף: מתי בפעם האחרונה דקר תושב שכונה מבקש מקלט על מנת לגנוב לו טלפון סלולרי? מתי בפעם האחרונה תפסו תושבי השכונה אשה אריתריאית ואנסו אותה בזה אחר זה בביתה? מתי בפעם האחרונה תושב שכונה פרץ בלילה לדירה וניסה לאנוס ילדה אריתראית בת שמונה? מתי בפעם האחרונה רצח תושב שכונה אשה קשישה מבקשת מקלט?

ההשוואה שעשיתי עכשיו די גועלית, מודה. אך מאחר והסיסמאות של שכירי ארגוני הסיוע מופצות לכל עבר, ותמיד איכשהו (אם במישרין או במובלע) השורה התחתונה שלהן היא שתושבי השכונות תמיד אלימים ומבקשי המקלט תמיד קורבנות – אבלע את הצפרדע, הפעם.

ושוב אדגיש, ברור הדבר שלא מדובר בכל מבקשי המקלט. ברור שרובם של מבקשי המקלט מעולם לא היו מעורבים בתקריות אלימות, וברור שהיו גם מקרי אלימות שהופנו מצד תושבי השכונה כלפי מבקשי המקלט. ועדיין, רובה המוחלט של האלימות בשכונות מופנית מצד מבקשי המקלט כלפי תושבי השכונה הוותיקים – ולא להיפך.

הניסיון לצייר את תושבי השכונה כאלימים הוא ניסיון בזוי מצדה של לבנה, ניסיון שכל מטרתו היא השתקה וטיוח של מקרי אלימות מצד מבקשי המקלט שעלו בתוכנית של אמנון לוי. על פי תפיסת עולמה, כל דיבור שאינו הופך את כל מבקשי המקלט לקדושים מעונים הוא אוטומטית “הסתה”, אוטומטית “גזענות”. כשתושבי השכונה נאבקים על מנת למגר את האלימות ממנה הם סובלים, הם מיד מכונים גזענים ומושחרים מעל דפי העיתונים; בפועל, בניגוד לטענותיה של לבנה, שכירי הארגונים הם אלו שלא מאפשרים לתושבים פתחון פה והטור שכתבה הוא דוגמא אחת מיני רבות להשתקה הזו.

פרקטיקה נוספת היא דיסקרדיטציה:

העובדות על ההזנחה נעטפו בתוכנית בציפוי שקרי וסנסציוני, שמטרתו היחידה לשמר את המצב כמו שהוא.

אני תוהה על אילו שקרים מדברת הכותבת. חיפשתי והפכתי בטקסט שלה מספר פעמים ולא מצאתי נימוק אחד לטענה החמורה שהיא מפנה כלפי יוצרי התוכנית והתושבים שהופיעו בה. כמה עזות מצח צריך כדי לכנות “שקרים וסנסציות” טרגדיות של אנשים. ואם לא די בכך, היא מוסיפה:

התקשורת נהנית לטפח את הדימוי של דרום תל אביב כאזור פשע מסוכן שאסור להיכנס אליו בלי ליווי משטרתי. זה טיעון שפוטר את המדינה מטיפול בפליטים, כי אם הם פושעים – לא מגיעות להם שום זכויות.

דרום תל אביב הוא אזור פשע מסוכן, במיוחד לנשים, במיוחד בשעות החשיכה. זהו לא דימוי, זו המציאות לאשורה. הטענה שהתקשורת ממציאה את האלימות בדרום תל אביב לצורכי הנאה או על מנת לספק לממשלה תירוצים שלא לטפל בפליטים, היא פופוליסטית מהמעלה הראשונה. אני תוהה לפעמים האם שכירי הארגונים משקרים במודע או שמא הם באמת משוכנעים שאין הבדל בין טיול לילי בשדרות רוטשילד לטיול לילי בנווה שאנן.

היא ממשיכה:

אני לא גרה בשכונה, אבל מסתובבת בה בבוקר, אחר הצהריים וגם בלילה. ההטרדות היחידות שספגתי היו מצד גברים ישראלים במכוניות שמחפשים שירותי זנות.

מסקרן אותי ממש מדוע מניחה לבנה שעדותה האישית תקפה יותר או אמינה יותר מעדויותיהן של המרואיינות בכתבה, תושבות השכונה, אלו שבאמת גרות בה. בכלל, המשפט הזה שחוזר על עצמו כמו מנטרה מצד פעילות ארגונים, המשפט שאומר שרק גברים ישראלים מטרידים אותן בדרום תל אביב מתחיל להישמע כמו בדיחה. אפילו סטטיסטית זו הרי בדיחה. הרי אם בשטח צפוף מתגוררים כ- 35 אלף מבקשי מקלט, רובם המוחלט גברים וכ-13 אלף תושבים ותיקים שמחציתם גברים, מה הסיכוי הסטטיסטי שתוטרדי רק על ידי גברים ישראלים?

כך או כך, אני שמחה שלבנה לא נחשפה לאלימות מצד מבקשי מקלט, אך כמי שחיה בשכונה כמעט שנתיים והוטרדה אינספור פעמים, ובהתחשב בעובדה שלבנה עומדת בניגוד עניינים, אני מתקשה מאוד מאוד להאמין לה. זה נכון, גברים מכל הסוגים ומכל הצבעים מטרידים בכל מקום כל הזמן, אבל בשטחי הפקר הם מטרידים הרבה הרבה יותר. לא צריך להיות גאון הדור כדי לדעת זאת.

לצערי, תגובתה של לבנה לתוכנית של אמנון לוי לא שונה מעשרות תגובות אחרות של שכירי הארגונים. עבור האחרונים, אלו שפעילותם הציבורית פרנסתם, זה בלתי נתפס שלתושבי השכונות תינתן במה מכובדת בפריים טיים, כשזעקתם עומדת במרכז התוכנית וכשבעיותיהם לא מוצגות כנזק עקיף וזניח ביחס לבעיה ה”אמיתית” כפי שארגוני הסיוע תופסים אותה. ובכלל, זה כנראה גם קצת מרגיז אותם, שעל אף שלתושבי השכונות אין רכזת ניו-מדיה בשכר הם הצליחו לקבל במה ולהביא לתודעת הציבור דברים שארגוני הסיוע שוקדים להסתיר. אני מודה לאמנון לוי על כך.