בניגוד לרבים בגרעין בלפור – פתח תקווה המשוקעים בפריבילגיות, אני מודעת היטב לפריבילגיה שלי נאבקת למען (וביחד עם) מי שחסרים את אותן פריבילגיות, בשלל זירות. חבל שמפגיני בלפור סבורים שקץ הדמוקרטיה זה עניין טרי ומשתיקים כל ביקורת עליהם ועל מאבקם
מנהיגים רבים ברשויות המקומיות מביעים התנגדות לגירוש ותמיכה בתוכנית לפיזור ולקליטה ברחבי הארץ. זאת, כי הפרגמטיות קודמת לאידיאולוגיה, והיעדר מדיניות מוניציפלית לא מיטיבה – לא עם התושבים הוותיקים ולא עם מבקשי המקלט
הרבבות שיצאו לרחובות במוצ"ש שעבר משקפים, שוב, את הבחירות הסלקטיביות של השמאל הישראלי בכל הקשור למאבקו למען זכויות אדם וצדק, ואת ההירככיה שהוא יוצר בין מקרי גזענות ופגיעה בזכויות אדם
לא מדאגה לתושבי דרום תל אביב ולא בשל הרצון לשמור על ישראל טהורה ליהודיה, הגירוש מתרחש דווקא בימים אלה מתוקף האסטרטגיה השלטונית הימנית, משום שהוא מאפשר לממשלה להתנאות כמגינה על האינטרסים של היהודים הישראלים אל מול אלה שרק דואגים לאחר
הפליטים אינם אשמים בהזנחה ובהפקרה של דרום העיר. בתאוות הבצע הנדל"נית של שועי הארץ נמחקות קהילות שלמות בעשורים האחרונים בזו אחר זו: כרם התימנים ונוה צדק, פלורנטין, נוה שאנן ושכונת שפירא, והיד עוד נטויה. אל החורבות גולש ומתפלש מרכז העיר הלבן והשבע
יותר ויותר פליטים עובדים כאן במסעדות ובניגוד למסעדות של הליברלים במרכז העיר, כאן הם עוברים גם לפרונט ולא נשארים מאחור בשטיפת הכלים. הילדים כאן הולכים מעורבבים וילדים מכל הצבעים צועקים לכלבה שלי ברחוב. בפועל, שכונת התקווה נגד הגירוש
התרגלנו לחיות כמיעוט רועש שתמיד יפסיד לרוב דומם. אבל ה״כישלון״ שלנו טמון, בין היתר, בחשיבה א-היסטורית ודיבור א-פוליטי. הקריאה לא לגרש אפריקאים עכשיו לא חייבת לבוא על חשבון ההכרה שגירשנו פלסטינים אז. נהפוך הוא
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
