לחנך מחדש את מישל כהן

“זו הדרך לבית שלי (שלטים עם הכוונה לאילת), אלה השכנים שלי (פחונים של בדואים בנגב) ואלה חיות המחמד שלנו (זהירות! גמלים לפניך). זה הרצל, הוא לא גר בדימונה (הרצל מקבל את הבאים לכיכר הכניסה לדימונה)”.

מישל כהן מועמד להשתתף בתוכנית “בית הספר למוזיקה”. נער בן 13 שקיבל מהפקת התוכנית את קטע הקריאה הנ”ל שאמור להציג אותו לאומה. הקטע ה(לכאורה) פיקנטי הזה, לא להאמין, הוצג השבוע בטלויזיה. הסיפור על הנער מישל כהן מתחיל כך. הילד הזה מגיע מחור, שיש בו המון גמלים ובדואים ואין בו אנשים כמו הרצל. דימונה.

בהמשך ההצגה, לוקחים את הילד לבית הכנסת, שנמצא (התכוננו להפתעה לא נורמלית) מול הבית שלו! עוטפים אותו בטלית (!) ונותנים לו לעשות כאילו הוא מתפלל. שם בבית הכנסת הוא למד לשיר.

ואחרי שקיבלנו מושג על תבנית נוף מולדתו, הרגע הגדול מגיע והנה הוא עומד מול פאנל השופטים המוסמך: יהורם גאון ומתי כספי, בתפקיד זקני השבט האיכותי, קרן פלס בתפקיד צעירת השבט האיכותי, ומשה פרץ, בתור מזרחי המחמד (במגזין טיים אאוט של השבוע צוטט מפיק התוכנית יואב צפיר מתנצל ואומר, תחת הכותרת הצינית ‘שקר כלשהו’: “משה פרץ כשלעצמו איש מאוד מוכשר ואיכותי והוא הביא לתלמידים שלו את ‘זמר אהבה לים’ של סשה ארגוב.. זה הטעם המוזיקלי של משה”)

השיר שמישל כהן בוחר לשיר הוא לא אחר מ”אינתה עומרי” של אום כלת’ום. נזכרתי בכתבה של אלמוג בהר כאן בקפה, “אום כלתום בבית הכנסת” עם הפיוט ששר חבושה “אל בעוני הבט” באותו לחן, ובכל הזמרים המזרחים שביצעו את השיר הזה (זהבה בן, שרית חדד, אריס סאן, מרגלית צנעני, איציק קלה, עופר לוי ועוד). השיר הפך לאחד מאבני היסוד של המוזיקה המזרחית-ישראלית, אבל טרם מצא את דרכו ללב המיינסטרים. במשך קרוב לדקה בפריים טיים, ילד עם כיפה מדימונה, שלמד לשיר בבית כנסת, שר קלאסיקה ערבית בלי להניד עפעף של חוסר ביטחון או רגשי נחיתות.

כהן מהמם את השופטים. משה פרץ עושה לו קול שני. צביקה הדר מסנן “וואי וואי וואי” ונראה לרגע שאפילו מתי כספי יצא משלוותו למראה ילד הפלא. אבל יש לילד הזה בעיה אחת.

הגענו לשלב המכריע שבו ההחלטה צריכה ליפול- מי יקח את מישל תחת חסותו ויהיה המורה הפרטי שלו? הבחירה הטבעית היא כמובן להצמיד אותו למשה פרץ, אבל אז זה ישעמם. האופציה השנייה היא יהורם גאון, עם רזומה של זמר קלאסי בעבר (עם שירי מופת כמו “רוזה רוזה” ו”שלום לך ארץ נהדרת”), ומטיף חברתי בהווה (“מוזיקה מזרחית היא זבל שלא ברא השטן…”), או במקרה של מישל, מורה לחינוך מחדש:

צריך עוד דברים. משה (פרץ) זה פחות או יותר מאותו מחוז ואני חושב שהוא צריך להוסיף לעצמו דברים אחרים שאותם אני יכול להעניק לו… לשמוע אותו שר שיר של וילנסקי או של סשה או של שמר, זה נראה לי מין קומבינציה בלתי אפשרית ויפהפייה…

הילד אמנם יודע לשיר מדהים, אבל כל עוד הוא לא מכיר שירים של נעמי שמר, הוא חסר. צריך ללמד אותו תרבות מהי. להרחיב את אופקיו ולהוציא אותם אל מחוזות אחרים- כלומר מחוץ אל מחוז (מחוז!?) המזרח התיכון, שבו נמצאים הוא ופרץ. אי אפשר להעלות על הדעת סיטואציה הפוכה: מתמודד שבוחר לשיר שיר של וילנסקי, ואחד השופטים יציע ללמד אותו אום כלתום.

בדיוק בבוקר אותו היום, שמתי בהפסקת הלימודים מהמחשב שיר טורקי. הסטודנטים המזרחים שסביבי הרימו גבה, “מה אתה שומע מוזיקה ערבית??” עניתי שכן. חשבתי לעצמי שהנה, המחיקה התרבותית כאן. כמו שסבינו נאלצו לשמוע בחדרי חדרים את עבד אל חאלים מפחד האשכנזים, אני שם מוזיקה ערבית ונאלץ להנמיך בגלל שכניי המזרחים והאשכנזים גם יחד. אבל הילד הזה הראה לי מחדש שהמהפכה של כור ההיתוך לא הצליחה עד הסוף. ניסו וניסו ושירים כמו “אינתה עומרי” נשאר כאן למרות הכל. זה קרה דרך בית הכנסת, שמאז ומעולם היה המקום שבו השתמרה התרבות היהודית-ערבית. אליו לא נכנס בן גוריון עם החזון שלו. ילדים כמו מישל כהן הם התקווה היחידה שלנו להמשך התרבות המזרחית, הוא התשובה הניצחת לחזון ה’וילה בג’ונגל’ וכור ההיתוך.

יהיה מעניין לעקוב אחרי הפרויקט החדש של יהורם גאון. נער שטרם טעם את טעם הדיכוי התרבותי, שבטוח בעצמו ובמורשתו הערבית והיהודית, שמעז לשיר בערבית בערוץ 2. האם יצליח יהורם גאון בחינוך הנער מחדש?

כל זאת ועוד בפרקים הבאים של “בית הספר למוזיקה”…

אום כלתום בבית הכנסת, ראיון עם משה חבושה/ אלמוג בהר

הני זובידה כותב למישל כהן, אינתה עומרי

פורסם בבלוג המוסיקה קפה גיברלטר