Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
לעג לרש, ליטרלי
כחלק מניסיונה למצב עצמה כחלופה סוציאל-דמוקרטית לשלטון הנוכחי, כמו גם בניסיון להסיט את סדר היום התקשורתי לענייני כלכלה וחברה, העמידה מפלגת העבודה במרכז הקמפיין שלה את “התוכנית לכלכלה הוגנת”. התוכנית, הבנויה כהצעת תקציב, מתיימרת להציע רפורמה מקיפה במעורבות המדינה בחיי האזרחים במגוון תחומים כגון בריאות, רווחה, תעסוקה, חינוך ועוד. היא מתיימרת לעשות זאת על ידי הוספת כ-140 מיליארד ש”ח להוצאות הממשלה לאורך חמש השנים הקרובות. מרבית הביקורת לה זכתה התוכנית עד כה עסקה בחשיפת מופרכות הנתונים העומדים בבסיסה. על פי הניתוח אותו הצעתי בעמוד הדעות של “הארץ”, כשלו כותבי התכנית בחישוביהם: במקום תוספת של 140 מיליארד ש”ח למימון הוצאות חדשות תעמיד התכנית כ-10 מיליארד בלבד, וגם זאת תחת ההנחה האופטימית שלא יפרצו מלחמות ו/או משברים פיננסים בין השנים 2013-2017. ביקורת נוספת ומהותית יותר אותה הצגתי, היא שהתוכנית אינה חורגת מן הקונצנזוס הניאו-ליברלי וככזו אינה מציעה שינוי אמיתי בהתנהלות הכלכלה והחברה בישראל.
על כך שאין בידי התוכנית לשנות סדרי בראשית מעידים שני מאפיינים נוספים: א. היא אינה מציעה לבטל את חוק ההסדרים, מהלך שמשמעו המשך משטר החירום הכלכלי בישראל במקום אזרוחו. ב. היא מאמצת את נקודת המבט של מעמד הביניים המדומיין – משקי בית הנמנים על עשירוני הכנסה 6-9. עיון בתוכנית מגלה עד כמה צדקה יו”ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ’, כשטענה שמפלגתה אינה מפלגת שמאל. אולם בשונה מכוונתה, עובדה זו ניכרת קודם כל בהתנכרותה של התוכנית מן המחצית הענייה של אזרחי ישראל, ורק לאחר מכן בהתעלמותה הבוטה מכל הלא-אזרחים הנתונים לשלטון ישראל בין ים לירדן. עדויות להתנכרות זו משובצות לאורכה ולרוחבה; החל מן התרשימים המופיעים בהקדמה המשווים את מצבו של מעמד הביניים המדומיין לזה של העשירים ושל העניים, עבור בהקצאה של כ-100 מיליון ש”ח בלבד (!) לשנה לדיור הציבורי, וכלה בחוסר התייחסות להטבת המס לעשירון העשירי של השכירים בקרנות ההשתלמות (כ-16 מיליארד ש”ח לאורך חמש שנים).
אבל הדוגמה הבולטת ביותר להתעלמותה של התוכנית מן העניות ביותר מבין אזרחי ישראל, כמו גם לאימוץ ההגיון הניאו-ליברלי, נמצאת בעמוד 14 בסעיף הנושא את הכותרת: “הבטחת הכנסה כתמריץ לעבודה”. על אף שמחברי התוכנית מכירים בכך ש”הקיצוץ הדרסטי בגמלת הבטחת הכנסה הביא לפגיעה קשה במקבלי הגמלה ולעליית תחולת העוני שלהם ל-70%”, הם אינם מציעים להעלות את הקצבה לרמה שתאפשר קיום בכבוד לכל. במקום לעשות את המתבקש, בחרו מחברי התכנית לעשות שימוש בקצבה כסוג של מס הכנסה שלילי מבית מדרשו של מילטון פרידמן. כתוצאה מכך, התוכנית חותרת תחת המסד של מדיניות סוציאל-דמוקרטית בעודה פוטרת את המדינה מן התפקיד של דאגה לקיום הבסיסי של אזרחיה תוך הגנה על חייהם מפני פגעי השוק. במקום לעשות זאת, מאמצת התוכנית בחדווה את התפקיד שהוקצה למדינה במסגרת הקונצנזוס הניאו-ליברלי, כזו האמונה על יצירת התנאים שיאפשרו למנגנוני השוק לפעול בלא הפרעה. כפי שהם עצמם מציגים זאת, השינוי המוצע על ידם הוא לעג לרש, כזה שיביא לצמצום תחולת העוני בקרב מקבלי הקצבה בכ-17% בלבד.
ההתעלמות מן המחצית הענייה בקרב בעלי זכות ההצבעה לכנסת נגלית גם ברטוריקה אותה מאמצים כותבי התוכנית שאינם חדלים לדבר על ה”עשור השחור” (בחירה אומללה של מילים. מה רע היה בעשור האבוד?) ומכוונים להשבת הגלגל עשור לאחור. בעשותם כך הם מתעלמים מן התפקיד המרכזי של התוכנית לייצוב המשק משנת 1985 בהסטת הכלכלה והחברה בישראל לנתיב ניאו-ליברלי. יתרה מכך, קידוש המצב בשנת 2002 מעלה מעל פני השטח תביעות ותיקות לצדק חלוקתי ולתיקון עוולות היסטוריות בהן נטלה מפלגת העבודה חלק מרכזי, כגון אלו המועלות על ידי ערביי 48′ ועל ידי העולים והפליטים היהודים ממדינות ערב. כינונן של כלכלה הוגנת וחברה צודקת מחייב מתן מענה לתביעות אלו.
ההתעלמות מן העבר שקדם ל”עשור האבוד” ניכרת גם בתמיכתה של מפלגת העבודה בהשארת הכלי המרכזי בו עשו ממשלות ישראל שימוש על מנת לבסס את המשטר הניאו-ליברלי. כידוע, מזה למעלה מרבע מאה מנוהלת הכלכלה בישראל על ידי חקיקת חירום לא-דמוקרטית באמצעות חוק ההסדרים. למצער, “התוכנית לכלכלה הוגנת” משאירה את חוק ההסדרים על כנו תוך שימוש בפעלולי לשון שנועדו להסוות זאת: ”איסור הכללה בחוק ההסדרים סעיפים שאינם נוגעים ישירות ומהותית לתקציב” (עמ’ 20), או בתרגום לעברית פשוטה: “הכללה בחוק ההסדרים של סעיפים הנוגעים ישירות ומהותית לתקציב”. אם יותר לי להסתמך על נסיוני האישי מן השנים בהן עבדתי כחשב, מעולם לא נתקלתי בסעיף שאינו נוגע ישירות ומהותית לתקציב. מבלי ביטולו של משטר החירום לא תיתכן כלכלה הוגנת וחברה צודקת, וממילא הוא הופך כל תוכנית מפלגתית וחקיקה כלכלית של הכנסת לחסרת משמעות.כשליה הרבים של התוכנית מלמדים, שוב, שמה שהתחיל ברחובות לא ייגמר רק בקלפי. התיקון הנדרש בכלכלה ובחברה שלנו אינו תיקון קוסמטי. נדרש שינוי סדרי בראשית, ותהיה זו תמימות להאמין שאלה יבואו על תיקונם מבלי שנשוב ונצא לרחובות.
