מדינת כל פליטיה

כשאנשים מתארים את ישראל כ-״מדינת פליטים״ בבואם להביע התנגדות לגירוש מבקשי המקלט מאפריקה הבא עלינו לרעה קופץ לי פיוז בארון החשמל של ההיסטוריה. אבל לא לפני שכמו מכת חשמל עוברת בי השאלה: ״כשאתם כותבים ׳מדינת פליטים׳ למי בדיוק אתם מתכוונים, לאלה שהיגרו אליה או לאלה שהוגלו ממנה?״

העובדה שכ-750,000 פלסטינים הפכו לפליטים ב-1948 בעוד כ-​50,000 נוספים נעקרו מיישוביהם בעודם במולדת​ ולא אלה ולא אלה הורשו לשוב אל בתיהם, היא בגדר סוד גלוי. אחרת המחוקק הישראלי לא היה טורח לדכא את המונח ״נכבה״ ובאופן אירוני להפכה למילה שגורה בעברית.

כשאנשים כותבים ״מדינת פליטים״ מתנגן להם סולו כינור כלייזמר מדומיין בראש, כזה שמחזיר אותנו ל-1933 או ל-1939 ולסוף מלחמת העולם השנייה ב-1945 ואז מקפיץ אותנו קדימה בזמן ל-2018 אבל מדלג כליל על ציוני הדרך המשמעותיים שבמחוזותינו, 1948 ו-1967. ואם הוא לא מדלג אז הוא מתכתב עם ניגון אחר, מדומיין לא פחות, שכותרתו ״ארץ ישראל היפה והטובה״.

​מה פשר הדילוג הזה? האם הוא מאפשר לנו להרגיש אנושיים יותר, הרי אין כמו הנכבה ואחותה הקטנה הנכסה כדי לקלקל לנו את הדימוי העצמי. האם הוא מאפשר לנו לייסד בינינו קונצנזוס מדומה, משהו נוסח ״לא ימין לא שמאל, לוינסקי״ בפראפראזה על “לא ימין, לא שמאל, ישר”?

לא מזמן כתב קולגה מתחום הקולנוע פוסט בפייסבוק והודיע שלצורך תחקיר הוא מחפש חומרים כתובים על ״מלחמת לבנון״. אז כתבתי קומנט והצעתי להשאיל לו עותק של הספר המכונן של רוברט פיסק על מלחמת לבנון Pity the Nation. הקומנט שלי נותר מיותם ולא זכה לכל תגובה. רק אחרי זמן מה קלטתי שלא בלבנון הארץ עסקינן, קרי הישות המדינית והחברתית גם יחד, כי אם בגזרה צה״ל​ית ו/או זירה שבה הנפש הצברית הסתכסכה עם עצמה. כשהבנתי את זה, כתבתי תת-קומנט נוסף בעניין. ​התגובה המלגלגת לא אחרה לבוא: ״נו ברור, אנחנו מפתחים סדרה דוקומנטרית לשידור הציבורי​, לא כותבים פמפלט שנועד להפגנה של ​100 איש״. צחקתי. אם כבר אז 100 מיליון איש/ה. כי מחוץ לכותלי ה- Jewish exceptionalism והנרקיסיזם של יורים ובוכים כל מי ששומע את רצף המילים ״מלחמת לבנון״ עולים בדעתו לבנון, תושביה ותלאותיהם תחילה.

איך כל זה קשור לגירוש המתקרב ולמאבק בו? התרגלנו לחיות כמיעוט רועש שתמיד יפסיד לרוב דומם. אבל ה״כישלון״ שלנו טמון, בין היתר, בחשיבה א-היסטורית ודיבור א-פוליטי. הקריאה לא לגרש אנשים עכשיו לא חייבת לבוא על חשבון ההכרה שגרשנו אנשים אז. אמת אחת לא בהכרח מחלישה אמת אחרת. נהפוך הוא. לכאורה אנחנו במצב של: ״שקט, מגרשים!״ אבל הפרד ומשול דיסקורסיבי ותודעתי לא תורם לאף מאבק בטווח הארוך. חיבור בין מאבקים וקהילות, דוקא כן. תמיד אעדיף פוליטיקה של גם וגם ​על פני או/או. הפסטור הלותרני ההוא ממלחמת העולם השנייה אמר את זה טוב ממני.

​כמו שיש אמנות בינלאומיות שחלות על מבקשי המקלט ברחבי העולם, כך יש החלטות וחוקים בינלאומיים שחלים על פליטי העבר וההווה. דמיינו, אם כן, שגורל מבקשי המקלט האפריקאים היה נקשר בגורל הפליטים הפלסטינים? וגורל שני הציבורים האלה בגורלנו אנו — מהגרי, מגורשי ופליטי אשכנז, ספרד, מזרח ומערב?

בסופו של יום אם יש דבר אחד (ויש הרבה דברים) שמחבר בין יהודים ופלסטינים זאת אפיסטמולוגיה של גלות. ובהקשר זה, תמיד טוב לחזור ולקרוא את ״גלות בתוך ריבונות״ חלק א‘ ו-חלק ב‘ של אמנון רז קרקוצקין.

מזה 25 שנה אני תומכת ברעיון מדינת כל אזרחיה. מה שיפה ברעיון הזה הוא שכל אחד ואחת יכולים לצקת תוכן לתוך תבנית החזון. במדינת כל אזרחיה שלי יש שוויון לאומי, אתני, מגדרי, תרבותי, לשוני, ואמונתי (או לכל הפחות שאיפה למימוש כל אלה). מי שנרתע מהרחבת הדמוקרטי וצמצום היהודי ברמת המשטר שישאל את עצמו אם הוא באמת מסוגל “לאהוב את הגר״ ולהכילו בקרבו. בראש שלי מתנגנים כינור, קמנג׳ה ומסנקו. כי מדינת כל אזרחיה היא למעשה מדינת כל פליטיה (כולל מי שנפלט מהקולקטיב בעודו כלול) — ובמדינה הזאת יש לנו רוב מוחץ.

רחל לאה ג’ונס היא יוצרת דוקומנטרית

* * *

ח”כ אורן חזן לח”כ ג’מאל זחאלקה:
״אין לך כסף למטוס? אני אקנה לך כרטיס… ונעיף אותכם מפה…״