מהבדידות הזו מתים

אנדריי זכרונו לברכה תלה את עצמו בערב יום הזכרון, בין הימים של פסח המסמל שייכות למשפחה ובין יום העצמאות המסמל שייכות למדינה. במעשה זה, מבקש אנדריי למסור לנו מסר. לא הכרתי אותו באופן אישי, אבל את הסיפור שלו אני מכירה היטב. את הסיפור שלו מספרים אלפי אנשים חסרי בית שחיים ביננו. שקופים.

אנדריי מבקש שלמרות העובדה שפספסנו אותו, לא נפספס את העובדה שבימים כאלה, בהם רובנו מרגישים שייכים, יש גם מי שהזמן הזה מחדד עוד יותר את העובדה שהוא הופקר.

בית במשמעותו הרחבה הוא כל מה שאדם זקוק לו כדי להרגיש שייך, בית שהוא קודם כל קורת גג אבל לא רק. בית שהוא גם מקום שיש בו משפחה. בית הוא מקום שיש בו בטחון, שקט, אהבה לצד אלימות, ניכור והזנחה. כל אחד מאתנו נושא משהו מאלו כזיכרון מבית, אבל המשותף לרבים מחסרי וחסרות הבית הוא שהם נושאים את כל אלו גם יחד. חסרי וחסרות הבית הם לרוב חסרי עורף משפחתי, חברתי או קהילתי כלשהוא. מצבי האלימות וההזנחה הקשים במיוחד שספגו בגופם ובנפשם משחר ילדותם צרבו בהם את הבדידות הזו לנצח.

מהבדידות הזו מתים.

כמו אנדריי, רבים מהצעירים והצעירות חסרי הבית החיים ביננו שמים קץ לחייהם בטרם עת. לפעמים בתלייה, אולי בקפיצה, לפעמים נרצחות ולפעמים מקור או ממנת יתר, לפעמים דווקא אחרי הגמילה, כשמסכי ההגנות יורדים ומפסיקים לשמור מפני הכאבים.

חסרי הבית לא נולדים ברחוב, זוהי מדיניות חברתית כללית ונסיבות חיים שדוחפות אותם לשם, ועלינו – על כולנו, לפקוח  עיניים, אוזניים ולב רחב, כדי לשמוע גם את מה שהם אינם אומרים בקול רם.

ימי החג מהווים אוסף של רגעים בהם מודגשת החלוקה בין בני הבית לבין חסרי הבית. כשהכל הופך חגיגי, נקי, מריח טוב, תחושת שפע של אוכל על השולחן. ימי החג הם זמן בו בעלי הבית יכולים פחות לעבוד ולבלות יותר זמן עם המשפחה והחברים, חוץ ממי שבחר לעבוד עם חסרי וחסרות בית כמובן.  הזמן שבו יש למי לקנות או ממי לקבל מתנה,  זהו בדיוק הזמן שבו כל מי שהוא חסר בית חש בלחץ עז.

המחשבות הספירליות שלי אינן מרפות, אני מנסה להודות  על מה שיש לי אבל לא מצליחה להימנע ממחשבות על מה או על מי שאין לה. בו בזמן שאנחנו חוגגים יציאה לחרות, חוגגים עצמאות, חוגגים לא חשוב מה, הכותרות ממשיכות לעדכן על עוד נערה שנאנסה, עוד אשה בזנות שהושפלה, עוד חסר בית ששם קץ לכאביו והכל לעיני הציבור העיוור. אני מרגישה בת מזל על האפשרות שיש לי לתמרן בין שניים או שלושה קצוות של רגשות בערב חג אחד וחושבת על מי שיש לה רק קצה אחד.

במילים אחרות, רק מי שעומדת בקצה האחרון של התור להיות ביום מן הימים בעלת בית, יכולה לראות במבטה גם את זו שיש לה בית אבל זו שיש לה בית כלשהוא, כלומר אני, יכולה להרשות לעצמה לבחור עד איפה היא מרחיקה ראות, מתי, ולכמה זמן.

יזכור עם ישראל, את בנותיו ובניו, אשר בחייהם ובמותם היו שקופים. יזכור אותם כל השנה, ולא רק פעם בשנה. יזכור אותם ולא ירפה עד אשר יראה את עצמאותם לצד שלו. עצמאות של אחד צריך לחגוג ברגישות לצד אי עצמאות של מישהו אחר, כי יותר גרוע מלהיות חסר בית זה כנראה להיות חסר לב.

כשיישאלו אתכם בפעם הבאה עד מתי מלווים את חסרות וחסרי הבית? עד לאן? אל תאמרו עד המוות, תאמרו עד שהמסר שלהם יובן במלואו. ביום ראשון נערך טקס לזכרו של אנדריי בשדרת רוטשילד, המקום שבו הפך משקוף לנראה, אם לא בחייו לפחות במותו, ואחרי יום ראשון מה?