מה אנחנו רואים כאן

“כך ראינו” הוא מסמך קולנועי שלא כדאי להחמיץ. סרטם של אריק ברנשטיין ואליאב לילטי (המוקרן כעת בסינמטק תל אביב ובקרוב ברחבי הארץ) מורכב מממספר רב של אפיזודות שצולמו על ידי צלמים אנונימיים במצלמת 8 מ”מ משנות השלושים ואילך. לכאורה אין סדר ואין שיטת מיון סוציולוגית במקבץ הצילומים, לבד מן השרשור הכרונולוגי: סצינות משפחתיות מרגשות. ילדות בשמלות חדשות מתקשטות בעדיים. ימי הולדת. חנויות גדושות ותנועה סואנת במרכז תל אביב. צילומים נדירים המתעדים את  הירי על אלטלנה, את בגין ובן גוריון. משה דיין משתין בציבור. לצדם צילומים המתעדים יחסי יהודים-ערבים. עולים חדשים. מזרחים. ברקע נשמע קולם של המשוררים הקנוניים: אברהם שלונסקי. דוד אבידן. רוני סומק. זהו ניסיון ללכוד את הנוסטלגיה באמצעות היסטוריה חברתית מלמטה.

אלא שהפרובלמטיקה של המבט והמיצוב הזה נחשפת בהדרגה כבעייתית. הצלמים הם רובם-ככולם גברים יהודים אשכנזים בני המעמד הבינוני ונקודת המבט שלהם הומוגנית: יהודית, גברית, אשכנזית ואמידה. עם זאת, היא חושפת מגוון של אפיזודות מרגשות ומלמדות. מה שבולט מאוד לעין הוא הדמיון בין נקודות המבט הללו והסיפור ההגמוני של המדינה. למרות שהצלמים היו אינדיבידואלים, דוברים מטעם עצמם בלבד, בכל זאת מתקבל סיפור קולקטיבי, אידיאולוגי. הנרטיב שלו מוכר ומטלטל: פליטות יהודית חסרת מצפן, נישול ובזיזה של הפלסטינים, התנשאות, קידוש המוות והצדקת המלחמה. כל אלה מוצדקים בטראומה של השואה.

בסרט מופיעים מגוון אירועים קשים לצפייה. למשל, התיעוד המזוויע של גירוש הפלסטינים מנס ציונה על מיטלטליהם – גברים, נשים וטף נעקרו כשיהודים ממהרים ומשתלטים על בתיהם. או הצילום של הריסת צריח המסגד והפיכת המבנה לבית כנסת. ברקע, כלומר כיום, מצדיקות בנות משפחתו של הצלם את המעשים ואת הכרחיותם. זוהי המתודולוגיה הראשית של הסרט: כל סצינה נדונה, בהווה, על ידי אחרים. כך הוא ממקם את הצילומים בפוליטיקה ובשיח של ההווה.

ההתוודעות של הצופה אל היחס הקולוניאלי כלפי הערבים והמזרחים שזורה בסיפורים בעלי אופי יומיומי של ילדים, המספרים בבגרותם על דמויות משמעותיות (המטפלת. הכובסת. הפועל). הם מבינים את נחיתותם המעמדית והגזעית כלפיהם באמצעות מערכת החינוך או האינטרקציות שלהם עם הוריהם, או החברים. הניסיון של הצלמים, ובעיקר של בני משפחותיהם הפרשניים, לעשות “סדר” נרטיבי, מוצגים לצופה ללא התערבות ומתגבהים לכלל אמירה עוצמתית על פרקטיקות יומיומיות של פיצול והכחשה, על זהות יהודית שנבנית תוך האחרה מתמשכת של המזרחי והערבי. שירי הילדות הגזעניים המושרים על ידי בני המשפחה הפרשנים באגביות, מהווים פסקול צורמני ויומיומי כאחד לסרט.

“כך ראינו” מעורר בו זמנית תחושת נחת נוסטלגית מענגת וחוויית אי-נחת פוליטית עמוקה. ובכך כוחו. הנוכחות המוכרת והשגרתית של הקולוניאליזם הציוני, הפיצול התודעתי שנדרש על מנת לשמר את עמדת הפריבילגיה של הכובש הקולוניאלי והנוחות שיש בפיצול הזה מעוררים אי-נחת ובושה שרק עריכה קולנועית מבריקה של השגרתי יכולה לייצר.

“כך ראינו”

יוצרים: אריק ברנשטיין ואליאב לילטי

עלמה הפקות