אירועי הדמים של 7 באוקטובר פירקו הנחות יסוד וקונספציות, והדי הפיצוצים בעזה מהדהדים שאלות על הקיום במרחב: האם נביס את הטרור? האם יש עם מי לדבר? האם האחדות תחזיק מעמד?
כדי להסתכל לכיבוש בעיניים צריך להסתכל גם בעיניים של "כיבוש האדמה" של ראשית הציונות. השאיפה להסב כמה שיותר משאבים לשימוש יהודים בלבד לא התחילה מעבר לקו הירוק וגם לא עוצרת בו
רגש האשם מוציא אותה מהבית, כבר בילדות הבינה מהי אדנות, והיא נעלבה כשאמרו לה שמתנגדי הכיבוש מתעלקים על ההפגנות. הסופרת שהם סמיט מרימה דגל ומתארחת באקטיב-אגרסיב
המצב הכלכלי בעזה מקשה גם על בחורים צעירים המבקשים להתחתן וכורעים תחת נטל הוצאות החתונה. את המצב באים להציל מוסדות סיוע, אך כשהחתנים לא עומדים בתשלומים הם עשויים למצוא עצמם במאסר
גירוש תושבי מסאפר יטא מביא על נשים וילדות פגיעה בזכות לחינוך ולבריאות, פגיעה בבריאות הנפשית עקב החיים בצל הפחד, ועבור ילדות וצעירות: נישול מהילדות, ואובדן היכולת לחלום על עתיד טוב יותר. עמותת איתך مع ِك (מעכי) ומרכז אלטופולה בקמפיין הקורא לעצור את הגירוש
"החברוּת בקולקטיב מזרחי-אזרחי אינה פתוחה רק למזרחים, היא אינה ארגון אתני, היא ארגון של סדר יום מדיני וחברתי חדש. אנו רוצות שלכל ישראלי תהיה נקודת מבט מזרחית". הנאום המלא של אורית ואקנין במוצאי השבת האחרונה בראש העין
על איזו דמוקרטיה נלחמים כשאין הבדל משמעותי בין "צריך למחוק את חווארה" של בצלאל סמוטריץ' ל"החזרתי את עזה לתקופת האבן" של בני גנץ? תום מהגר משרטט קווים לדמות מערכת משפטית שמכשירה כיבוש
התרסקות המיתוס והכרה בכך שהוא פיקציה, משמעותה ויתור על הרעיון של ״מדינה יהודית״ ומיטוט הפרויקט הציוני כולו, ולכן צריך להמציא כל פעם מיתוס חדש ולחיות אותו. מחשבות בעקבות הסדרה "מכונת המיתוסים" של אורי רוזנווקס
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
