במקום לזרות חול בעיני הציבור עם "שתי מדינות לשני עמים", יש להכיר בכך שישראל כבר סיפחה בפועל את שטחי האפרטהייד המכונים "השטחים הכבושים", ולכונן משטר דמוקרטי על כל הארץ. את המאבק העקר לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית יש להחליף במאבק יעיל לזכויות אדם
הדיון על שיבת הפליטים הפלסטינים ממוקם על גבול הלא-לגיטימי ואינו מדיר שינה מעיניהם של רוב הישראלים. עמותת "זוכרות" השיקה סרטון חדש שמתמודד עם כל השאלות הקשות, והפרקטיות, בנושא
האם מאבק משותף הוא תרופת פלא לעוולות המקום הזה? מתי מאבק משותף משעתק יחסי כוח בין המשתתפים בו, מתי הוא מזיק למאבק של המדוכאים? האם מאבק משותף מנוגד בהכרח למאבק לאומי נגד דיכוי? מאבק משותף יכול להיות חשוב ומועיל – אבל ממש לא בכל תנאי
פעם אחת ולתמיד: פירוק האיוולת הכאילו מתונה הזאת של ליברמן שנקראת "אריאל לישראל, אום אל-פחם לפלסטין", או בכלל – הרעיון ההזוי הזה שניתן להזיז קווי גבול מעל לאוכלוסיות
ראיון עם מייק וילסון, פעיל פוליטי אינדיאני, על היחסים בין הממשל ומשמר הגבול לבין אנשי שמורת ה-טוֹהוֹנוֹ אוֹטוֹם, שתחום מולדתם אינו מוגדר על פי הגבולות הבין-מדינתיים. "זה מצב של כיבוש", הוא אומר. כל דמיון למצב במזרח התיכון על אחריות הקורא בלבד
דו"ח חדש של האגודה לזכויות האזרח בוחן את שתי מערכות החוק שהתפתחו בשטחים, האחת לפלסטינים והשנייה לישראלים. עו"ד נרי רמתי המייצג עצורים פלסטינים מאיר נקודה נוספת הייחודית לשלטון הכיבוש-אפרטהייד הישראלי
בין עברית לערבית, בין יהדות לאיסלאם, בין בגדאד לירושלים, בין הזמנים המדממים האלו לעולם ההלכה המזרח-תיכוני – קובץ אמירות "אמר חזקל", מתוך אסופה הנערכת בימים אלו
רופאים לזכויות אדם, בצלם ומחסום ווטש – שלושה ארגונים מתבוננים במציאות ורותי גינזבורג מתבוננת במבט שלהם. קטעים מתוך ספרה על צילום וארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים
החלטתי לנפץ את המיתוס הישראלי המקובל על כך שישראל עזבה את הרצועה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו?"), ושהיא רק מגיבה לירי הטילים. המציאות הרבה יותר סבוכה מכך. המלה "מצור" אומרת לכם משהו?
