ביירות, 14 ביולי, 10:37
יקרים,
אני כותבת מבית קפה ברובע חמרה שבמערב ביירות. המקום מלא באנשים שמנסים לברוח מאחיזתם של דיווחי החדשות סביב לשעון, כמוני. כבר זמן מה שהחשמל מנותק והעיר שורדת בעזרת גנרטורים. השיטה הישנה, המוכרת כל כך מזמן המלחמה, חזרה: נותנים לגנרטורים אתנחתא של רגיעה. בית הקפה חשוך, חם ולח. מכונות האספרסו והבלנדרים דוממים. שיחות, שמועות ותסכולים נישאים באוויר החדר.
עדיף פה מאשר בבית, עוקבת אחרי השידור חי של מצוקתנו בתיעוד ישיר מהשטח. קול מטוסי הקרב הישראליים מזעזע את האוויר מפעם לפעם. הם משליכים כרוזים במטרה לנהל מלחמה “פסיכולוגית”. אתמול, האימון שלהם לרגישות הניע אותם לייעץ לתושבים של פרברי הדרום לברוח, כי יהיה לילה “חם”. היום הזהירו הכרוזים שהם הולכים להפציץ את כל הגשרים והמנהרות בביירות שלא הופצצו עדיין. אנשים צובאים על הסופרמרקטים כדי לאגור אוכל. למי שהתעניין באימייל לדעת איך אני, כתבתי הבוקר שאני לא בסכנה, ושנראה שהמטרות הן רק אתרים של החיזבאללה, ותומכיו. עכשיו אני מתחרטת שהקלדתי את זה. הם יחמירו את הפגיעות. עד לפני כמה שעות הם הפציצו רק את מסלולי ההמראה בשדה התעופה, כאילו כדי “להגביל” את הנזק. לפני כמה שעות הושלכו ארבעה פגזים על המבנים של שדה התעופה החדש והנוצץ שלנו.
הלילה היה מזוויע. פרברי הדרום ושדה התעופה הופגזו, מהאויר ומהים. מחלון הדירה איפה שאני גרה נשקף נוף מרהיב של מפרץ ביירות. יכולתי לראות את ספינות הקרב הישראליות מפגיזות בנחת. מדהים כמה הם מרגישים נוח בשמיים שלנו, במים שלנו, הם נעים להם סביב, פורקים את האלימות שלהם וטופחים לעצמם על השכם.
דוברי אנגלית וצרפתית, הבורגנות האנינה, ברחו להרי הנוצרים. אמונה נושנה שהישראלים לא יפגיזו את ההרים ה”מאוכלסים” בנוצרים. אולי הפעם יווכחו שטעו? אנשי המפרץ, הסעודים, הכווייתיים ושאר זרים, כולם נמלטו באוטובוסים של פולמן דרך דמשק, לפני שהדרך הופגזה. הם היו אמורים להיות הדופק הפועם של כלכלת לבנון. הניגוד בין הפאניקה שלהם להתרסה של תושבי הדרום הוא כמעט קומי. הפעם, על כל פנים, אני מוכרחה להודות, אין לי כוח להתריס על מה שלא יהיה, תהא הסיבה אשר תהא. ואין ממש סיבה. יש רק משאים ומתנים מבשרי רעות בסגנון פוסט-קיסינג’ר. אני כמעט יכולה לשמוע את קולו רווי השנאה של קיסינג’ר מעלה בלאקוניות צידוקים להחרבת המדינה, למות משפחות, אנשים עם חלומות ואמביציות, כדי שהישראלים ישיגו עוד משהו, תמיד עוד.
אני לא ממש רואה את זה, אבל מימין, משמאל, וממרכז אומרים לי שיש כאן הגיון, תוכנית, ואסטרטגיה. האסטרטגיה הצבאית לטווח קצר היא כנראה לחבל בתנועה, והתקשורת. ובתחנות הכוח. אזור הדרום הוסב עכשיו למובלעות קטנות שלא יכולות לתקשר זו עם זו. לרבים יש דלק, מזון ואספקה שיספיקו עד מחר. אחרי כן, הבידוד של כל מובלעת יוביל לאסון. בטלוויזיה, ראשי ערים ופקידי ממשל צורחים, משוועים לעזרה.
הכל מהדהד 1982, מהמצור הישראלי על ביירות. הסיוט החי שלי. טוב, אחד מהם. גם אז היה קיץ. הצבא הישראלי צעד מהדרום וצר על ביירות. במשך שלושה חודשים המשיך הממשל האמריקאי לדחוק בצבא הישראלי לנהוג באיפוק. והישראלים הבטיחו להם שזה מה שהם עושים. היתה לנו אז מפקדת אש”ף במערב ביירות. הרגשתי בטוחה עם הפייטרים החתיכים. כמה אני מתגעגעת אליהם. בין החיזבאללה לצבא הלבנוני אני לא מרגישה בטוחה. אנחנו חשופים, חסרי הגנה, פאתטיים. וכבר התבגרתי, יותר מודעת לסכנה. אני בת 37 ולמען האמת מפחדת. קול המטוסים מפחיד אותי. אני לא מתריסה, לא נותרה בי טיפת מאבק. ואין סולידריות, אין ממש סיבה.
ועוד יותר מכעיס אותי שאף אחד לא יודע כמה קשה היה לכולנו לשקם את העיר אחרי המלחמה. חרירי לא עשה ניסים. אנשים עבדו קשה, נתנו המון מעצמם כדי שדברים יזוזו. אף אחד זולתנו לא יודע כמה יקר ומפרך היה לבנות את העיר מחדש. כל גשר, כל כביש תת-קרקעי וכביש מהיר, כל מסלולי ההמראה של שדה התעופה הזה – כל אחד מהדברים האלו נבנו בזיעת אפנו, במחיר יקר פי שלוש מעלות הבנייה גופא, בגלל שכל חבר ממשלה, כל דמות בחונטה הסורית, כל השחקנים הגדולים בממשל של חרירי ומעבר לו – כולם היו גנבים. הסכמנו לגניבה ולשוד, רק כדי שדברים יזוזו, ויושלמו. כל אחד מאיתנו עבד בשתי עבודות (אני לא מתכוונת לאליטה השלטת, כמובן), שילם מיסים קורעים על מנת להזין את אותה “ברית חברתית”. שוב ושוב נאבקנו בהסתערות הניאוליברלית, ביהירות של היועצים הכלכליים, בחמדנות הנושים, רק שתהיה לנו מדינה נחמדה שעומדת על הרגליים, פחות או יותר, שתצליח לתפקד במינימום, שיהיה אפשר לעשות בה דברים. חברה אזרחית ערבית פורחת. בתי ספר ציבוריים הוקרבו לטובת סלילת כבישי שירות לאזורים כפריים נידחים, ולטובת צמד פקידים סוריים שייעשו כסף. בלענו את זה שהכביש היה נחוץ באופן נואש, והיה צורך להגן שם לכאורה על “קונצנזוס לאומי רעוע”. ויתרנו על רשתות הבטחון החברתי, ביטוח בריאות לכל, איגודים פורקו או עברו קואופטציה, חללים ציבוריים הופרטו, ואנחנו הרכנו ראש והסכמנו. פליטים פלסטיניים נדחקו עמוק יותר אל השכחה, חבויים מן העין ומהתודעה, “כדי לשמר את זהותם”, כך נאמר לנו, וקיבלנו. בתמורה היתה לנו מדינה חילונית שבה החיזבאללה והכוחות הלבנוניים יכלו לחיות זה לצד זה, וללחום את מלחמותיהם בפרלמנט, בלי לירות. נשכנו חזק את הלשון והתאפקנו לא לבכות, מחינו והובסנו, לקחנו את הרחובות, פעם אחר פעם, ממרים את העוצרים הכפויים של הצבא, כדי להגן על קמצוץ זכויות האזרח הללו, מה שדומה במשהו לדמוקרטיה. התקפה אווירית אחת מספיקה לקחת את כל מה שהקרבנו ולנפץ לרסיסים. אני לא מדברת על שדה התעופה, אלא על מה שבנינו במאמץ השיקום של אחרי המלחמה.
וכרגיל בלבנון, הדברים אמורים לא רק על לבנון, המדינה הזו נעשתה באופן פרדיגמטי מרחב פעולה להתלקחות אלימה של קונפליקטים אזוריים. ספולציות, כמובן, יש בשפע. יש דיבורים, הרבה דיבורים, אבל יש גם תיאוריות:
תיאוריה מספר אחת:
לסוריה, לחמאס ולחיזבאללה יש יתרון במשא ומתן עם ישראל. חיזבאללה ציינו מהרגע שלכדו את החיילים הישראלים שהם מוכנים לשאת ולתת עם ישראל, ביחד עם חמאס, לשחרור כל האסירים הערבים בבתי הכלא בישראל. אירן בקושי מספקת גיבוי ותמיכה לסוריה ולחמאס.
תיאוריה מספר שתיים:
לא מדובר בסולידריות עם עזה, או בחיזוק הפלסטינים במשא ומתן על שחרור האסירים מבתי הכלא בישראל. מדובר על פצצת אטום אירנית ועל משא ומתן עם האירופאים והאמריקאים. הנציג האירני עזב את בריסל עם תום שיחות המו“מ, אבל במקום לחזור לטהרן, הוא נחת בדמשק. יומיים אחר כך חטף החיזבאללה את החיילים הישראלים. ועידת ה-G8 תתקיים בשבת. אירן אמורה לספק איזה תשובה לועידה עד אז. בינתיים הם מראים לעולם שיש להם מרחב שליטה רחב באזור: אפגניסטן, עירק ולבנון. בלבנון הם באמת מאיימים על ישראל. הטילים ארוכי-הטווח ה”חדשים, שהחיזבאללה ירו על חיפה הם המסר. מלכי ירדן וערב הסעודית שחררו הצהרות שמאשימות את חיזבאללה בהתלקחות האזור, וזה מתפרש כמסר לאירן. אירן מצד שני הבטיחה לשלם את מחיר השיקום של התשתיות והבתים בדרום שהוחרבו, ואיימה על ישראל ב”גיהנום” אם זו תתקוף את סוריה.
תיאוריה מספר שלוש:
מדובר בלבנון, בחיזבאללה ובהחלטת האו”ם 1559 (ההחלטה שתובעת את פירוק החיזבאללה מנשקו ופריסה של צבא לבנון בשטחי הדרום). נאמר במפורש שהסיפור כולו הוא לא יותר מקונספירציה חשאית בין סוריה, אירן, וארה”ב, כדי לסגור את תיק החיזבאללה אחת לתמיד, ולפתור את המשבר הלבנוני שתלוי ועומד מאז רצח חרירי. ראיה לקונספירציה הזו היא שישראל לא פגעה, עד כה, בסוריה. מי שמחזיקים בתיאוריה הזו טוענים כי ישראל תכה את חיזבאללה, ותפגע בכלכלה הלבנונית עד לסף משבר פוליטי פנימי. הפתרון יושג אפוא בפירוק חיזבאללה מנשקו, ויצירת אזור חיץ בין ישראל ללבנון בפיקוח הלבנונים בצד שלהם והישראלים בצפון הגליל. ראיות נוספות לתיאוריה הזו הן ההצהרות שיצאו מירדן ומערב הסעודית שמגנות את החיזבאללה ושמציגות אותם כאחראים לזוועות שנחתו על העם הלבנוני.
יש עוד תיאוריות… יש גם את הממשלה הישראלית שנקלעה למבוי סתום ומרגישה קצת מותשת מהחיזבאללה ומהחמאס, ולצבא הישראלי עם אולמרט יש יתרון.
ארץ הקונספירציות… משעשע? אני לא מצליחה לפענח כלום. אבל נמאס לי לבלות ימים ולילות שלמים בהמתנה לא למות מפגז תועה או מכוון היטב. אני רואה עניים חבולים, חסרי בית, מתכוננים להתאבל. אני כל כך מודאגת…
רשא
מאנגלית: י.נ.