“החשודים בתקיפה התגלו כנערים נורמטיבים, ללא עבר פלילי, הלומדים בבתי ספר מוכרים בעיר: רנה קסין, דנמרק ואחרים. חלקם סיפרו שהשתתפותם בתקרית היתה תוצר של לחץ חברתי.”
בכתבה באינטרנט משפט זה לא מופיע אבל בדפוס הוא מופיע. הנורמות שמייצרים מנגנוני הכיבוש שמפקירים את חייהם של פלסטינים לטובת רווחתם של מתנחלים ואותם מיישמים חיילים צעירים ש”מכסחים לערבים את הצורה” בכל הזדמנות אפשרית מועברות הלאה לנערים וילדים נורמטיבים. זוהי הנורמה. בהמשך הכתבה המודפסת יש ניסיון להבין את הלכי הרוח של עוד יהודים נורמטיבים מגילאים שונים שמבלים את זמנם בקניון ואלה גילו הבנה למבצעי הלינץ` בנימוק המופרע והשוביניסטי של “הערבים מתחילים עם הבנות שלנו”. בהזדמנות אחרת הנורמטיבים תקפו את הצלם והכתב של העיתון. איזה מוח חולני הוא המוח הנורמטיבי כאן.
אותו מוח נורמטיבי קיים אצל אלה שסירבו לאפשר את כניסתו של דזמונד טוטו שבא לבקר בשדרות כדי להתרשם מהסבל של תושביה לאחר שביקר ברצועת עזה. טוטו היה אחראי לועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה. עם כל הביקורת שאפשר וראוי למתוח עליהן, אי אפשר שלא להתפעל מגודל רוחו של האיש טוטו אשר בהיותו בן הרוב המדוכא השחור ידע למצוא תעצומות רוח לאיפשור של סליחה למי שלכאורה אי אפשר לסלוח על דברים שלכאורה אי אפשר לסלוח מתוך הכרה בכך ש”ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה”. מניעת כניסתו של טוטו מלמדת (פעם נוספת) על שיבוש קשה של כושר השיפוט אצל מקבלי ההחלטות במדינה. שיבוש מפחיד.
סליחה אינה רק המצאה נוצרית. בתרבות הערבית כמו גם בתרבות היהודית יש מנגנונים ממוסדים של סליחה, אבל בתרבות הישראלית “המודרנית” אין. אין זה אומר שכל היהודים וכל הערבים יודעים לסלוח, אבל לכל הפחות יש מנגנון מקובל והכרה נורמטיבית בערכה של הסליחה. בתרבות הישראלית אין מנגנונים כאלה ואין הכרה בערכה של סליחה. במקום זאת יש מנגנונים של האשמה והענשה. הישראלים לא סלחו לגרמנים והם לא מעלים על דעתם שהפלסטינים יכולים לסלוח להם. “לא נשכח ולא נסלח” היתה אחת הסיסמאות המקובלות על המתאבלים לאחר רצח רבין, ומאז הופיעה פעמים נוספות במרחב הציבורי הישראלי. נורמות.