עדיין: האקדח על שולחן המטבח

ביום חמישי ה-6 בדצמבר, ירה המאבטח יבגני בגץ באקדח שקיבל ממקום עבודתו באשתו, גלינה בגץ, וברוסלאן סחרוב. לטענת סנגורו הרקע למעשיו הוא חשד לבגידה. שני קורבנות אלה מעלים ל-28 את מספר הנשים והגברים שנרצחו בעשור האחרון במרחב הביתי בנשק אבטחה.

גלינה בגץ ורוסלאן סחרוב נרצחו בדיוק שנה ויום אחרי ישיבה מיוחדת של ועדת הכנסת למעמד האשה שהוקדשה לסיכונים של נשק אבטחה עבור נשים ולאי אכיפת החוק המורה על איסוף נשק ממאבטח בסוף כל משמרת. ח”כ ציפי חוטובלי, יו”ר הועדה, סיכמה את הישיבה בהצהרה כי “נקציב … פרק זמן של חודשיים ליישום ההנחיות בפועל כדי לבדוק שכל חברות האבטחה מיישמות את זה”. כפי שמוכיח לנו שוב הרצח האחרון, דבר לא השתנה בשנה האחרונה. אבל הפער בין החלטות לביצוע אינו עניין של השנה האחרונה בלבד. כבר ב-2005 אישרו שרי הממשלה את המלצות ועדת ברינקר לבחינת רישוי נשק למאבטחים. אז אושר כי יש להפסיק את “תופעת נטילת כלי הירייה על ידי השומרים לביתם” וכן לצמצם מאוד מציאות מסוכנת של חימוש-יתר ואבטוח-יתר; ואכן, ב-2008 תוקן חוק כלי ירייה. על פי סעיף 10ג’, נשק של מאבטח/ת לא יילקח הביתה.

אכיפת החוק, שלא ננקטה עד היום, היא אמצעי מובהק ופשוט יחסית לעצור את התופעה החוזרת ונשנית של רציחות בנשק אבטחה שנלקח הביתה ולהציל חיי נשים וגם חיי גברים. מבין לפחות 28 קורבנות שגבה נשק אבטחה במרחב הביתי בתוך עשור 15 היו נשים, בנות זוג ובנות משפחה של הרוצחים. למעשה, בכל העולם קיים ייצוג-יתר של נשים בקרב קורבנות כלי הירייה במרחב הביתי.

לצד אי אכיפת החוק המשטרה עוצמת את עיניה אל מול התופעה המובהקת של רצח בנשק אבטחה. המשטרה אינה אוספת כלל נתונים הכרחיים למעקב אחרי התופעה ולהתוויית צעדי היישום, כגון מספר מקרי הרצח שבהם היו מעורבים כלי נשק חם ומקור כלי הנשק. בדו”ח חגיגי שפרסמה המשטרה לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים לא היה כל זכר לנשק חברות השמירה, המשטרה והצבא. דווח כי שיעור הרציחות הגבוה ביותר השנה היה של נשים בגילאי 18-24, כי אחוז הנשים הגרושות והנשים ממוצא אתיופי שנרצחו עולה על חלקן של אלה באוכלוסייה. על פי דו”ח זה, אסתר אברהם שנרצחה שבועיים קודם בידי בעלה לשעבר, שוטר במשמר הגבול, באמצעות נשקו האישי היתה בסיכון גבוה כאשה גרושה ממוצא אתיופי. העובדה כי נשק השוטר של בעלה לשעבר הוא ששימש אותו לירות בה 13 יריות כנראה לא רלוונטית לשיטת המשטרה.

מה אנחנו הנשים יכולות לעשות במידע שסיפקה המשטרה כדי להציל את חיינו? נדלג על גילאי 18-24? נימנע מגירושין? הדו”ח מגלם מדיניות איסוף נתונים המתמקדת בקורבן ובמאפיינים בלתי נשלטים תוך העלמת התוקף והנסיבות המאפשרות ובראשן כלי הירייה הקטלני והנגיש. כאשר העלינו את הדרישה לאסוף נתונים אלו, נענינו כי נושאים אחרים זוכים לעדיפות גבוהה יותר באיסוף נתוני המשטרה.

הימנעות מאיסוף נתונים נחוצים מעידה בבירור על היעדר מדיניות מניעה מעשית וממשית. הנתונים הנחוצים חייבים לכלול את הפוגעים ואת התנאים המאפשרים פגיעה. התמקדות בנתוני הנפגעות משכפלת במובלע דפוס מוכר של האשמת הקורבן. האיסוף של המשטרה מתעלם מכלי מניעה יעיל: במדינות רבות נמצא שכלי ירייה המוחזק בבית מעלה פי כמה את הסיכון לרצח אשה. בארה”ב נמצא במחקרים שונים שהסיכון מוגדל פי 3 ופי 5. כמו כן, נמצא כי השימוש בכלי ירייה לפגיעה בבני משפחה או לאיום עליהם רווח פי כמה מהשימוש בו להגנה מפני תוקף. בהתאמה, נמצא שבקנדה הגבלת הנגישות לנשק וצמצום תפוצתו באמצעות חקיקה ואכיפה מוגברת הפחיתו בבירור את תדירות מקרי הרצח של נשים במשפחה. גם בישראל, וועדת ברינקר, שרי הממשלה שאישרו את המלצותיה, המחוקקים שתיקנו את החוק ב-2008, וכן א/נשי מקצוע העוסקים במניעת אלימות במשפחות מודעים לסיכון שמציב נשק בבית. האחרונים אף כוללים נושא זה בשאלוני האבחון שלהם. עדיין, למרות כל אלה, הנתונים ההכרחיים אינם נאספים והחוק לא נאכף.

קואליציית “האקדח על שולחן המטבח”, המונה אחד-עשר ארגוני חברה אזרחית, קוראת מזה שנתיים לממשלה ולחברות האבטחה ליישם את החוק הקיים (סרטון מן השנה שעברה). הממשלה וחברות האבטחה חייבות לעשות את הדבר הנכון ולהציל חיים. כלי ירייה בבית מסכנים את בני המשפחה ובעיקר את בנות המשפחה. מקומם של כלי הנשק אינו על שולחן המטבח, מתחת לכרית או בארון הבגדים. הבית והמשפחה הם לא מחסן הנשק של חברות האבטחה, המשטרה והצבא.