אולי עכשיו, כשנחשף ברבים מה שאנחנו יודעים מזמן, כשהשוטרים שלכם מודים ש"המדיניות דפוקה מהשורש" ומבטאים תסכול מהמוטל עליהם לעשות ביישוב הערבי, אולי עכשיו תיאותו סוף סוף לחשב מסלול מחדש?
צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
הסערה עקב ביקור המפכ"ל בתיכון יפואי, מדגישה כמה חשוב לפעול נגד פרויקטים לגיוס בני נוער מקומיים שייקחו חלק בדיכוי בני עמם – בעוד המשטרה מפעילה אלימות יומיומית כלפי הנוער ביפו
המדינה שומרת היטב על ההפרדה ביני ובין דארין טאטור, משוררת מהכפר ריינה הנמצאת במעצר בית על שיריה. היא דואגת שלא אעבור את חומת ההפרדה, זו שבלב וזו שבנויה מבטון. קילומטרים ספורים מפרידים בינינו ועולם שלם של חלוקה גזעית: את דארין הכניסו לכלוב על המילים שלה, על האומץ
"המקום הזה הוא המצאה שטנית, הדבר הקרוב ביותר לגיהינום", אומרת ואלא, בת 24, שחיה אי-שם מעבר למחסום שועאפט. פרק מספרו החדש של ניר ברעם, שנכתב בעקבות מסע של שנה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים
אי אפשר להמשיך להיתמם: גם הפלסטינים בעלי תעודת הזהות הכחולה לא ניצלים מזרועם האלימה של החוק והממסד הישראלים. חוט ישיר עובר בין מאורעות אוקטובר, לפני 16 שנה, לבין המתקפה האלימה על מייסם אבו אלקיעאן
תושבי יפו היהודים, שעברו לא מזמן ובמחיר מופקע לבתים ברחבי העיר, מרבים להתלונן על הילדים הערבים הנוסעים באופניהם החשמליים. הם שוכחים שיפו היא עיר, ובה קהילה, ותושבים שקדמו להם, וכן – גם בעיות חברתיות
יותר מאשר להביא את קולם של יודעי דבר, ״צל של אמת״ משמיעה את קולו של ציבור שלם שתובע דין וחשבון על הרשעותיו מעוררות הספק של רומן זדורוב. הצייתנות האוטומטית של כלי התקשורת ומערכות המשפט, המתנגדות לביקורת זו, משרטטות תמונה של מציאות מעוותת
מדינת ישראל מעמידה לדין חייל מג״ב שדיווח ללהב״ה על יהודיות המקיימות קשרים עם פלסטינים. זו רק מראית עין ליברלית מצד מדינה שממשיכה להעמיק את האלימות הממוסדת משני צדי הקו הירוק: פלסטיני יכול להיות רק האויב, כמו שרקיה עיד אבו עיד היא קודם כל מחבלת. מול זה דרושה לנו שפה חדשה
הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
