לא קל להיות עובד סוציאלי בדואי במקום בו מתגוררת החברה הענייה, המוזנחת והמקופחת ביותר במדינה. ובכל זאת תמיד הייתה התקווה שעם עבודה קשה ונכונה יחול שיפור
במרחב הציבורי של אמריקה הלבנה, חוקי המשחק ברורים: מחאה שחורה צריכה להיות מרוסנת – מדיניות שבעצמה הפכה למין גרסה חדשה של חוקי “ג’ים קרואו”. עם פרוץ המהומות בפרגוסון לאחר ההחלטה לא להעמיד לדין את השוטר שירה למוות בצעיר מייקל בראון, פוליטיקאים צבועים מתרפקים על מורשתו הלא-אלימה של מרטין לות’ר קינג…
כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
בקיץ לפני שנתיים וחצי היינו רבים יותר, חסמנו יותר כבישים, ובכל זאת המשטרה לא התנהגה כמו בגדה המערבית. היום כן. וגם, על התמימות שבהתחייבות לאי-אלימות. בעקבות יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
האם הילד שחולצתו מופשלת, עם כל משפחתו ושאר הבדואים המתנכלים האלה, נשים וטף וגברים, יודעים שבדיוק נפלה עטרת ראשנו שהם באים עכשיו? אולי זה מה שמעצבן את השוטרים, שהרי היינו ברגע כל כך יפה, מאחד ומפלג. על יום הזעם נגד “תוכנית פראוור”
קצין משטרה אמר שההפגנה בלתי חוקית וציווה על מג”ב לדחוף את ההפגנה במורד המדרגות לכיוון שער שכם. אף שזו הייתה הפגנה חוקית לחלוטין, זו הייתה הפגנה פלסטינית. והפגנה פלסטינית לעולם אינה הפגנה, היא “עימותים עם שוטרי מג”ב”
המדינה מעדיפה שהמאבק החברתי-כלכלי-פוליטי יהפוך למאבק כנגד אלימות המשטרה, וייגרר בבתי המשפט. כך המשטרה משרתת את הממשלה בהסטת האש מן המדיניות הפושעת של ראשיה. אלמוג בהר על ההתנהלות של משטרת ירושלים בהפגנות האחרונות במערב ובמזרח העיר
בעיר השחורה, המוחשכת, אנו נעות במהירות, בדריכות, במתיחות שנגמרת רק כאשר אנו נועלות אחרינו את דלת הבית. מבקשים מאיתנו להיזהר, כאילו קיומנו במרחב הוא שמייצר את האלימות. במציאות שנוצרה, אין לנו ברירה אלא להגן בעצמנו על עצמנו ועל אחיותינו. קריאה לפעולה
מועדונים בהם מתבצעת פשיעה חמורה ונמצאים במתחמי בילוי עירוניים לא נסגרים על ידי המשטרה, בעוד שמועדון הבלוק ומועדונים נוספים שנמצאים מחוץ למתחמים מאוימים בסגירה לצמיתות. קווים נסתרים מחברים בין איום זה לאיומי המשטרה על פעילי המחאה החברתית