• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הם לא היו כהניסטים. הם היו סתם אנשים

כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
יסמין הלוי

איך להתחיל לדבר על ההפגנה שהיתה אתמול בחיפה? נתחיל מהפחד שליווה אותנו כבר מהבוקר, באי-רצון ללכת. לדעת שהפעם אנחנו דווקא חלק מציבור גדול יחסית, אבל שרובו נשאר בבית. שאנחנו מין פריק שואו, שבשיח הציבורי אנחנו ממוסגרים כתומכי חמאס, יעזור לנו אלוהים. ואתמול, לדעת שברוך מרזל קרא לכנופיותיו להתייצב מולנו. איזה בר דעת מוציא את עצמו מהבית בתנאים כאלה?

עוד באוטו ראינו גוש עצום של דגלי ישראל ושמענו נהמות אדירות ושריקות. חבר סימס שהם מאות בודדות כלואים בגינה מולם. אחרי אי אלו סיבובים ופקקים הצלחנו להתחיל לצעוד. אוטובוס של מפגינים ניסה להמשיך בדרכו ונתקל במטר של בקבוקי מים שהתעופפו אל החלונות והגג, ולוו בשאגות אדירים קצובות. מוות לערבים, אלא מה. המשטרה הצליחה איכשהו לחסום אותם, האוטובוס חתך ימינה לרחוב, והשאגות היו לצהלות ניצחון.

מבט מרחוק על מפגיני הימין. הפגנה בחיפה נגד המלחמה בעזה, 19 ביולי 2014. צילום: רונן וולף
מבט מרחוק על מפגיני הימין. הפגנה בחיפה נגד המלחמה בעזה, 19 ביולי 2014. צילום: רונן וולף

עברנו את ההפגנה, לא העזנו לחתוך דרך ההמון. גם מפגינה אחת מטייבה היתה איתנו, ובשלב הזה כבר רעדה כולה. ניגשנו אל שלוש נערות, אולי בנות 16, גשר בשיניים, חצ’קונים והכול, עטופות גם הן בדגל, לאחת גם מין פטיש אידיוטי כזה של יום העצמאות.

“מה קורה פה?” שאל אחד מאיתנו.

“הפגנה”, הן ענו בקול צווחני ונרגש, “נגד השמאלנים הבוגדים”.

“ואיפה הערבים?” הוא שאל.

“הערבים מתו”, הפטירה הפטיש, וחברתה ניתרה בצהלה, “אמן אמן שאת צודקת, מהפה שלך לאלוהים!”

הבנו שההפגנה שלנו נמצאת בצומת הבא והמשכנו. לובשי מדים עצרו אותנו: “לאן את?”

“הביתה”, החוויתי בנונשלנט, ועברנו. גם להגיע להפגנה אסור.

ואז באנו ונעמדנו עם אחינו. המעטים. המומים מכדי לצעוק, מבוהלים מכדי לכעוס, מוכי גועל ובעתה ממה שנשקף אלינו מעבר לכביש הרחב: מאות רבות, רובם כמובן גברים, מאות דגלי ישראל, שרים בגסות, שרים בגסות את ההמנון, מקללים, קוראים קריאות קצובות מלוות בתנועות ידיים, “אין לכם מדינה”, “אל אל ישראל”, ואחר כך גם זורקים אבנים ובקבוקים. היה ברור שאין מה לדבר על צעידה. אפילו לעמוד מלפנים לא העזנו, עד כדי כך האוויר היה נפיץ. לא כל יום יוצא לי להרגיש שטוב שיש משטרה. ובשלב מסוים פרץ מתוכם נחיל לכיווננו. המשטרה הגיבה מהר, אבל לא ביעילות. או שמא?… הרי אנחנו יודעים שאילו הם היו ערבים, או שמאלנים, או חרדים, אוהו איך שהיו מפוצצים אותם באלות. הפאשיסטים חיפשו דם, והם לא הסתירו את זה. אילו יכלו היו הורגים אותנו, ואילו היו יורים בכולנו היו עומדים ומוחאים כפיים, כמו שבית קפה שלם נעמד על רגליו והריע לשני בריונים ששברו לנו דוכן לפני כמעט 15 שנה. ההפגנה שלנו מנתה אולי 500-600 איש, והאמיצים עמדו מלפנים, וביקשו לעצור את המלחמה ואת הפאשיזם שחי ובועט ומשגשג מול עיניהם בחסות כל רשויות האכיפה ובכלל.

מתוך "סיפור של גרמני" של סבסטיאן הפנר
מתוך “סיפור של גרמני” של סבסטיאן הפנר

התחלנו לצעוד לאחור לכיוון כבאביר, והאוטובוס שספג את הבקבוקים בצומת הקודם אבל הצליח להגיע התמלא בחזרה. הפאשיסטים כבר עברו את הכביש וגם עקפו והגיעו אל הרחוב הקטן שבו צעדנו, מובסים, פחות או יותר נסים על נפשנו. כמה מפגינים כבר נפצעו. היה ברור שעכשיו מתפזרים, אבל גם להתפזר לא יכולנו. כעת נזרקו אבנים על האוטובוס, וכמה רסיסים גם הגיעו אלינו, בליווי האוברטונים של יא שרמוטהההההה! מרוב בהלה חזרנו לאחור ונדחקנו למקום הכי גרוע שאפשר, ליד תחנת אוטובוס. המשטרה התנדפה, כאילו סיימה את תפקידה. ובקיצור נמרץ, בסוף נחלצנו. איש-איש לגורלו, הסולידריות גם היא פריבילגיה של מוגנים. ציד האדם נמשך שם עוד שעה ארוכה, וכל הדברים האלה כבר דווחו בהרחבה בכל מקום, אבל הבוקר נוכחתי שהתקשורת, כשהיא רוצה, יודעת יופי גם איך לא לעשות דרמה.

ככה צעדנו לנו בשדרות מוריה, בחיפה המנומנמת, המיושנת, שוחרת השלום עאלק, שקרום דק מן הדק של דו-קיום משוך עליה, זו שיש בה סצינה ערבית תרבותית ואוניברסיטאית שוקקת, שערבים רבים כל כך רואים בה את ביתם, והנה הם שוב זרים במולדתם, ניצודים. לערב אחד אכלסו הרחובות האלה את הגיהנום שמסתתר תמיד מתחת לפני השטח, מחכה פה כבר עשרות שנים, מתבשל על אש קטנה, או גדולה, בשעה שחלקנו משכנעים את עצמנו שיש גם ציונות טובה והוגנת, שזה לא היה חייב להגיע לידי כך. רוב הימנים התפזרו, וצעדו בצעד נמרץ וגאה, עטופים בדגלים, מרוצים מעצמם, שיכורי ניצחון, בחבורות של שניים או שלושה, וברגע שהופרדו ממולקולת-הענק שלהם כאילו נשרה מהם הארשת המאיימת וצמאת-הדם. מלבד כמה נערים שעדיין חיפשו אקשן. הם את שלהם קיבלו. הם לא היו כהניסטים; הם היו סתם אנשים, והם לא פחדו לצאת מן הבית; להפך, היה להם כיף להיות עם עוד רבים כמוהם, כאלה שאוהבים להראות מי כאן בעל הבית, להתייצב לצד החזקים, לשאוב עידוד ואישוש מדומיהם, להפחיד ערבים ושמאלנים: נהג המונית שיסיע אותי מחר, בעל חנות המתנות שהתרגש כשבאה מישהי לבקש מתנה לכבוד הגיוס, והוא סיפר לה שהבן שלו משתחרר עוד שבועיים, השיננית האכפתית שאחותה גרה “בדרום”, האיש שאמור היה לתקן את המזגן וקיבל צו גיוס, כל אלה שאנחנו מנסים כל כך להיות בעדם, אבל גם אחרים שאינם בהכרח משתייכים למעמדות הדרוסים ביותר במשק. אבא אחד, בן כחמישים, בלתי מזיק למראה, גם הוא עם הפטיש האידיוטי, ואיתו שלושת בניו גזומי השיער, בני כשמונה עד 12 – הוא כבר לקח אותם לטקס חניכה, ועכשיו הם ממהרים הביתה ברחובות שמלאו צופרים כמו אחרי משחק כדורגל.

גם הציניים והמפוכחים שבינינו, אלה שאין להם ציפיות, הבינו אתמול שההפגנה של הימין הצליחה, ושאנחנו הועמדנו במקומנו. גם מעט הגאווה שביציאה מהבית ובמחאה, גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן.

מעל לגובה העיניים, זקנות שההפגנה הדידה את שנתן מביטות בתימהון ללא דעה מן המרפסות. או שמא דעתן נגוזה במגע עם הקרקע? כי כבר שמעתי פעם זקנה אחת כזאת, בעלת חנות אשכנזייה ותרבותית למראה, שכל ילד ערבי שזורק אבנים צריך לירות לו כדור בין העיניים. אמרה ונשארה בחיים. זוגות שבהו בנו בעיניים ריקות, ומאחוריהם מבעד לזגוגיות מרצדות הפלזמות, ממשיכות לשדר, לסמם, לבדר, לפמפם. כל אלה עוד יצטרכו לבחור יום אחד, אם לברוח, לשתוק, להסתתר או להילחם. ואם לשפוט לפי מספר המפגינים המגוחך מצד אחד והטרור מן הצד השני, בבוא היום, הם לא יעמדו לצדנו.

 + + +

עוד על מבצע “צוק איתן”

כנראה שיעניין אותך גם: