עוד לא ראינו דם

במלחמה כמו במלחמה, יש פצועים ויש הרוגים. אולם המדיה לא מאפשרת לנו לחזות במראות הגוף הפצוע והמרוטש. פצועים והרוגים נמצאים בדרך כלל מחוץ לפריים. ואם במקרה הם נלכדים בפריים, המדיה מייצרת מיסוך ויזואלי שמטרתו להגן על הצופים מפני הזוועה. האם זו שמירה על זכויות אדם? אנו מניחים כי אף אדם לא מוכן להציג לראווה את הפצע בגופו. מצד שני, האם אין כאן התעלמות מן התוצאה הלא נמנעת של יציאה למלחמה, האין זו פגיעה בזכות יסוד של הציבור לדעת? האם לא קיימת חובה מוסרית להציג לעין כל את המראות הקשים של הגוף המפורק? מי יוצא נשכר מן השיטה של מיסוך והדרה של הפצע וגופות ההרוגים? ידוע כי בני אדם נרתעים ואף מסיטים את המבט מפני מראות בית–המטבחיים של בעלי חיים. קל וחומר מפני מראות בית המטבחיים שבו הטבוחים והמרוסקים הם בני אדם. מה היה קורה אילו המראות הקשים היו כן נחשפים? יש סיכוי כי הצופים היתה מתעוררים מן התרדמת שערוצי השידור הישראלים מפילים עליהם. הפצע הפעור היה מעיר את המצפון.

אדיקות המדיה בהצנעת הגוף הפצוע היא אמצעי המשרת את עולם המלחמה. על פי התנסות הלוחמים בשדה הקרב, הנטייה הטבעית היא להתרחק מזירת הטראומה, להסיט את המבט מן המקום בו רואים גוף אנושי שהופך לקציצת בשר. לא מדובר בפעולה של פינוי נפגעים החייבת להתבצע בכל הנסיבות, מדובר בהימנעות הלוחמים בשדה הקרב מלהתבונן מקרוב בפצועים וההרוגים. האם זו השמירה של המדיה על הקוד האתי של הצבא? האם אין סתירה בין העלמת הפצע לבין מה שבאמת טוב לבני האדם? חייבים לומר בקול רם כי הקוד האתי הזה של התקשורת הוא עיוות של המוסר האנושי.

חשיפת הפצע לעיני הציבור הרחב היתה מדרבנת להנמיך את גובה הלהבות, לשכך את ההתלהבות ממראות ההרס בשדה הקרב. במקום לדרבן את החיילים היוצאים לקרב, הפצע היה מקרב את רגע ההידברות בין הצדדים – מלים במקום טילים. אנו שומעים “קריאות השכמה” על טילים ועל מנהרות שלא דובר בהם. כדאי להוסיף עוד קריאת השכמה: ערבים, יהודים, הפנו את מבטכם אל הפצע בגופם של בני עמכם ושל אויביכם. הישירו מבט אל המרוטשים, התבוננו בגופות הקרועים, שאו עיניכם אל ההרוגים. האם הייתם מסכימים כי זה מה שיעלה בגורל יקיריכם? בעת המלחמה התקשורת היא הריקנות שאותה היא נועדה למלא. ועל כך יש להרים קול צעקה: את הגוף הפצוע כן להראות!