• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עיר בחשיכה

אין למי להצביע בירושלים. ובכל זאת
עמרי בן-יהודה

בימים אלה כולם בוודאי זוכרים את האנקדוטות האיומות, או הנפלאות (תלוי בנקודות המבט), בהן גדולי המדינה היו עושים דרכם לשכונת הר-נוף בירושלים כדי להעביר כמה דקות ארוכות של מסע השפלה גרוטסקי בהתייצבותם בבית הרב עובדיה יוסף: צ׳פחות, סטירות מצלצלות, נשיקות בזקן, ועוד כל מיני המצאות שנונות, היו שמים את אנשי האגו הגדול, שכל מאוויהם שררה (גם אם הייתה בה מעט שליחות), ללעג נורא ולקלס. כל אנשי המדינה עברו הגחכה רושפנית, פראית, על-ידי נציגה של התורה בארץ. ואכן, יש לקוות שלכל בר דעת ידוע כמה ציביונה של תורת ישראל הנצחית (בת אלפי השנים) עולה ומרקיע למול שיקוליה ומגנוניה הצרים של הדבר הזה, שהומצא איכשהו אך לפני מאתיים שנה באירופה, הקרוי מדינה.

כמו הרב, כך גם עירו של הרב ירושלים, היא קודם כל עיר דתית, שהציביון שלה עולה ומרקיע הרחק הרחק מעל השיקולים הפוליטיים והאינטרסים היומיומיים של האזרח החי בה. ובכל זאת, האזרח רוצה מעט שירותים וחינוך, ובעיקר רוצה צדק. קצת קצת צדק.

מדוע לא אצביע לראש העיר? בישראל הולכת ומתפתחת מגמה שלילית, חשיכה גדולה וממשית: אזרחי ישראל מצביעים רק לחזק, רק למי שיש כוח. רשימת הפוליטיקאים העשירים בישראל שפורסמה אך לפני כמה שבועות, מגלה באופן מדהים, שהעשירים מבין הפוליטיקאים, הם גם הבכירים שבהם. רה״מ ניצב שם, וכמוהו שר האוצר; שר הכלכלה נמצא שם, וכמוהו שר האנרגיה. שר החקלאות נמצא שם, וכמוהו שר המדע. יש לשער מי נמצאים בעשיריה השניה, שלמיטב ידיעתי לא פורסמה: אתפלא מאד למצוא בה נשים מוכשרות כמו חברות הכנסת מיכאלי או גלאון, ובוודאי לא את חנין זועבי. לא ירחק היום שהרשימה תתאים לגמרי לבכירות: העשיר ביותר יהיה רה״מ, ואחריו השרים, בכירים בתפקידם, בכירים גם בעושרם, כמו מלכות.

ואכן, הזוועה לא נגמרת שם: מי שנמצא בראשות עיר הנצח הוא לא אחר מהפוליטיקאי העשיר בישראל, ואולי האזרח העשיר ביותר שחי בה, באחת הערים העניות בישראל. יתכן אולם שהתואר שמור לשני ברשימתו, המיליארדר רמי לוי (שבוודאי עוד יהיה ראש ממשלה לפי הדפוס הזה). נוח לנו לחשוב על פוטין או ברלוסקוני, ובוודאי נוח לחשוב על מצרים, אך התמונה המחרידה הזו מדאיגה דווקא בגלל שיוויון הנפש שבה היא מתקבלת. בני משפחתי, ירושלמים אסלים, כמו רוב חברי, מעדיפים את ברקת כי בימיו הייתה פריחה תרבותית יוצאת דופן. כל שבוע פסטיבל, ״לפעמים אתה לא יודע מה לבחור מרוב מגוון״. הם כלל לא נותנים את דעתם לאינטרסנטיות האיומה שעולה מדבריהם. לא צריך תואר במרקסיזם כדי להבין את מה שהבינו ברומא, ש״לחם ושעשועים״ זה מאד מאד פוליטי, פוליטי בהיותו סימום של הלא-פוליטי.

אזרחי ירושלים, כמו אזרחי ישראל, חושבים שיש לחזק את החזק דווקא. הם מעלימים מעצמם את כל הרעיון שעומד מאחורי הדמוקרטיה: שהם, היינו אנחנו, האזרחים החלשים, אדונים על הארץ, ולא אף מלך אחר. דמוקרטיה כידוע (ואולי זה לא לגמרי ברור?) עובדת על ריסון של כוח לטובת הכלל: רשות שופטת המרסנת את הרשות המחוקקת, המרסנת את הרשות המבצעת. הריסון החשוב מכל טמון בכוח הזה, הניתן לאזרח, תהיה זו גם אישה ערבייה מתחת לקו העוני, להכתיר ולהמליך את מי שיעמוד בראש המדינה. כוחו של ברקת, אם יבחר בשנית, יהיה משולח-רסן לחלוטין: אף אחד לא יוכל לבקר אותו, אף אחד לא יוכל לעמוד מולו. בבחירה בינו לבין ליאון, האחריות הדמוקרטית הראשונה במעלה מחייבת כל אחד ואחת לא להצביע לו: ברקת, במידה והוא איש מוכשר, יוכל להשפיע לטובה על עתידה של ירושלים גם בלעדינו.

דווקא בתוך הקלחת של פוליטיקת הזהויות הישראלית האופציה של משה ליאון מתגלה כעדיפה: למשה ליאון תווים, במובן הממשי ביותר, הגופני (והגוף, כפי שהראיתי כאן בעבר, אינו משקר בדרך-כלל), שמראים על חולשה. הוא גם שחור, וגם כבד-משקל. עם זאת אני לא מתכוון להצביע עבורו, משום שהוא בבחינת פוליטיקאי אנונימי ואינו תושב העיר, דבר בלתי נסבל בעבור תפקיד רם-מעלה וסימלי שכזה. אולי זהו צדק פואטי, אירוני, נהדר: מי כבר יכול למלוך עליך ציון? ב״ציון הלא תשאלי״ המפורסם לריה״ל אומר הדובר דברים כה נכוחים לימינו:

וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ

עם שימשו של המיליונר, וריחו של יריבו האפרורי, נותרתי עם הפתק השני, פתק המועצה.

מבין כמעט שלוש מאות המועמדים לחברות במועצת העיר, ישנו רק ערבי אחד – פואד סלימאן

לב האפילה קודר מתמיד. מבין כמעט שלוש מאות המועמדים לחברות במועצת העיר, ישנו רק ערבי אחד. המשמעות של הביטוי העברי-ישראלי ״כל מילה מיותרת״ מקבלת משנה תוקף מול הנתון הזה. רק להזכיר: שליש מתושבי ירושלים הם ערבים. אוי לה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שכך נראית עיר הבירה שלה. החלטתם של ערביי העיר להחרים את הבחירות, איננה מהווה תירוץ לכלום. בלית ברירה אשים פתק מרץ בבחירות הקרובות, המפלגה שתמכה בברקת, שתמך בהריסת בתים פלסטינים, אך גם המפלגה היחידה שברשימתה ערבי. רק מבושה, רק מבושה. הרבה מהמצדדים בברקת אומרים שהוא הרע במיעוטו.

מאיפה הם יודעים זאת? אני רוצה להאמין בזכות הזו, הדמוקרטית, בזיהוי הזה בין פתק נייר-ההצבעה לבין צדק, אפילו בהצבעה מוסרית. למענך פואד סלימאן, המדורג במקום השישי הלא-ריאלי, אתן את קולי.

לקריאה נוספת:

עמרי בן יהודה | מותגים של גבריות רחבת צוואר

כנראה שיעניין אותך גם: