• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שבט השמאל

במקום להיות מחנה פוליטי השואף לתקשר עם סביבתו, מיצב עצמו השמאל כקבוצה שמנסה להתבדל מסביבתה החשוכה, בעיניו. להיות שמאלן טוב זה להפחיד את השמרנים ככל הניתן, אבל השמרנים האלה דווקא יכולים להיות קהל יעד טוב לדעות האמיתיות של השמאל
יריב מוהר

הנטייה של יותר ויותר ישראלים לשמרנות חברתית נותנת את אותותיה במפת ההגמוניה. שנים שלט בישראל מיעוט ליברלי מבחינה תרבותית והכוח השמרני העולה עדיין רחוק מלשלוט בכל. כל מי שרוצה יותר מסורת, משפחתיות חזקה, שמירה על ציביון יהודי או קהילתי; כל מי שרוצה פחות וולגריות, ציניות ומיניות בוטה בתקשורת; כל מי שמזועזע מהפתיחות המינית והתרבותית החדשה של הצעירים מוגדר במוקדים רבים כפרימיטיבי או נלעג.

בתקשורת, בשיח האקדמי ובשאר עמדות כוח ישנות זוכים עדיין שמרנים לייצוג חסר ומבזה, על אף שהם כנראה הרוב. והם זועמים. הליברלים תרבותית מזוהים בציבור עם השמאל, אבל מדויק יותר להגדירם על דרך הניגוד: מי שיבוזו לשמרן בסרקסטיות. מגישי הרדיו שי ודרור הם אולי דוגמה קלאסית לכך.

[בינתיים עודכנתי לגבי מחקרים שבבורותי לא הכרתי לעומק ושיכולים לשפוך אור חדש על התופעה: מספר מחקרים בישראל, בהובלת ד”ר ניסים מזרחי, ניסו לבחון מלמטה ולעומק כיצד המתח בין שמרנות לליברליות הוא יותר מהאנטגוניזם שתיארתי בפתיח. מתח זה משמש להגדרת העצמי השמרני כנגד האנתי-תיזה שלו. לפי היגיון זה יצירת גבול סימבולי מול עולם המושגים והדימויים הליברלי היא חיזוק לתחושת הערך העצמי של שמרנים-קהילתניים. ניתוח מדוקדק זה מאפשר להבין טוב יותר את טיבו של האנטגוניזם הזה ואת עומקו. המחקר אמור להתפרסם בקרוב במלואו, ולהשפיע, בתקווה, באופן עמוק על השיח של ארגוני הזכויות].

התיוג והזיהוי של עקרונות שמאלניים עם טיפוסים מבזי-שמרנים, אינו מדויק והוא בעל השלכות קשות לשמאל. שמרנות איננה עמדה פוליטית במובן הצר. היא מודל לסוג מסויים של דימוי עצמי וזהות. ללעוג לשמרנות בהקשר פוליטי, בצורה ובאופן בו נעשה הדבר, מגיע לכדי דה-לגיטימציה מרומזת של רוב הציבור ובהתאמה מעורר דה-לגיטימציה נגדית. כך תורמת דינמיקה זו באופן משמעותי להצטמקות השמאל ולשנאה נגדו.

לכבד את השמרנות כצורת חיים לגיטימית – גם אם, כמוני, דוחים את רוב עקרונותיה ברמה האישית – הוא עניין שדורש שינוי של בסיס הפעולה הפוליטי שלנו. דרכי הפעולה שמלהיבות את השמאל לאורך שנים נוגעות לאלמנטים פרפורמטיביים, מתריסים ופרובוקטיביים: לשחוט פרות קדושות, להבדיל בין חושך לאור, לפרק מבנים חברתיים הנתפשים אך ורק כמנגנונים של דיכוי ולעולם לא כמוסדות של ביטחון קיומי. בקצרה: להרגיז את השמרנים, זה המדד לשמאל מוצלח, בעיני עצמו. למעשה, זו שבטיות של ליברלים תרבותיים הרבה יותר מפעולה שמאלית נועזת.

הפגנה של חד"ש נגד המצור על עזה

במקום להיות מחנה פוליטי השואף לתקשר עם סביבתו, מיצב עצמו השמאל, ברובו, כשבט המנסה להתבדל מסביבתו החשוכה בעיניו. כך מוגדר השמאל על ידי דרכי הפעולה הללו הרבה יותר מאשר על פי ערכיו. היגיון זה הופך להיגיון של יוקרה: להיות שמאלן טוב זה להפחיד את השמרנים ככל הניתן. אבל השמרנים כבר מפוחדים עד אימה מכך שכל מה שמוכר להם נעלם להם; שהסדר החברתי שלשמאלן נדמה כמסורת דכאנית וארכאית אינו אלא תל-שברים המאיים להותיר אותנו חסרי הגנה.

חלקים ניכרים בשמאל אף מוותרים על השמרנים חברתית כקהל יעד. זה טיפשי. דווקא ניתן למצוא נקודות השקה רבות בין עמדות שמאלניות לעמדות שמרניות קלאסיות. היציאה נגד אינדיבידואליזם קיצוני היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לשותפות אפשרית, גם אם ממקומות מעט שונים, בין שמרנים לשמאלנים. גם השאיפה של שמרנים, אולי אף הצורך שלהם, בתחושת “חוק וסדר”, יכולה, ברוב המצבים, לחיות היטב עם השאיפה השמאלנית לשוויון בפני החוק ולמאבק באלימות. אלה גם אלה יתרעמו כנגד השתלטות תרבות כוחנית אלימה על המרחבים הציבוריים.

הבעיות מתחילות בעיקר עם המיסגור של השמרנות באופן גורף כגזענות, שנאת הזר, נבערות ופרימיטיביות. הסגירות החברתית שדורשת השמרנות מועדת מהגדרתה לגלישה לתהום הגזענות, אבל בהחלט ניתן ליצור הבחנה בין שבטיות שמרנית להדרה גזענית פר-סה.

מתוך קמפיין הבחירות של מר"צ ב-2006

הבחנה זו תסייע גם לשמרנים, אבל גם לשמאל: היא לא תציב את המאבק החשוב בגזענות כאיום וכדה-לגיטימציה של אורח החיים השמרני-קהילתני עצמו. כשחברה פתוחה נתפשת כאיום קיומי לרוב השמרני, הסכנה למיעוטים מרקיעת שחקים. המוצא למסלול התנגשות זה חייב להיות באמצעות מודל מורכב, המציע דרך לגיטימית חברתית, ולא רק חוקית, להיות בדלן, שמרן, שבטי ומסתגר. הזכות להיות כזה, כשהיא מוכרת ומכובדת כבחירה תרבותית, עשויה לאפשר הכרה הדדית בין השמאל לשמרנים. זה דורש להפריד בין הבוז הפרטי לעמדות שמרניות להכרה בקולקטיב שמרני-קהילתני: בבחינת המושב הדתי שאינני רוצה לבקר בו אך אגן על זכותו להיות מה שהוא.

קו הגבול המאפשר בדלנות שאיננה גזענות הוא נושא למחלוקות רבות. נקודת המוצא חייבת להיות הכרה יסודית בזכות לשאוף לבדלנות וסגירות; לאחריה ניתן לחשוב על האיזון הנכון בין זכות זו לבין עיקרון השוויון. מודל כזה צריך להתגבש להצהרת הדגל של השמאל הרב-תרבותי: מותר להתבדל, אבל שיקולים רחבים ושקופים צריכים להיות הסמכות במקרי קונפליקט בין בדלנות לשוויון. הצהרה כזאת לא תסחוף את השמרנים למחנה השמאל, בוודאי שלא באופן מיידי, אבל היא תאפשר ערעור מתמיד של מיסגור השמאל כאיום על אורח החיים השמרני עצמו; היא תמתן את הקונפליקט המובנה בין שמאל לשמרנות ואת הלהט ההישרדותי שבו נאבקים בשמאל בימינו. לבסוף, היא תאפשר הכרה באורח חיים אחר, שאיננו מתיישב עם עקרונות ליברליים ברמה הבין אישית, אבל יכול לאפשר הכרה וכבוד הדדיים ברמה הבין-קבוצתית.

בינתיים עודכנתי לגבי מחקרים שבבורותי לא הכרתי לעומק ושיכולים לשפוך אור חדש על התופעה: מספר מחקרים בישראל, בהובלת ד”ר ניסים מזרחי, ניסו לבחון מלמטה ולעומק כיצד המתח בין שמרנות לליברליות הוא יותר מהאנטגוניזם שתיארתי בפתיח. מתח זה משמש להגדרת העצמי השמרני כנגד האנתי-תיזה שלו. לפי היגיון זה יצירת גבול סימבולי מול עולם המושגים והדימויים הליברלי היא חיזוק לתחושת הערך העצמי של שמרנים-קהילתניים. ניתוח מדוקדק זה מאפשר להבין טוב יותר את טיבו של האנטגוניזם הזה ואת עומקו. המחקר אמור להתפרסם בקרוב במלואו, ולהשפיע, בתקווה, באופן עמוק על השיח של ארגוני הזכויות].

המאמר פורסם גם בבלוג של יריב מוהר

כנראה שיעניין אותך גם: