עוברות רק דקות ואינני יכולה להתכחש גלית מתה, זה כבר מופיע באתרים. הצפה של כאב והלם: גלית בשיא פריחתה: כאישה, כאדם, כאם, כחוקרת, כפעילה חברתית – מתה לאחר לידת תאומים. מותה, כמובן, בלתי נתפס. מותה, כמובן, חלום בלהות. מותה, כמובן, חלל מלא זעקה ודמעות.
שוב ושוב אני חושבת אם אני שהכרתי ונפגשתי מעט עם גלית ומשה – כך מסויטת מהאובדן, על אחת וכמה וכמה משה והתינוקות היתומים. כיצד יתנחמו וינהלו חיים כשטראומה של חסרון חום גופה ונפשה מלווה אותם .
עוברות רק שעות ואני מתחילה להבין מותה האישי כאוב עד בלי די לכל מי שהכירה, וכל אחת ואחד עושה ויעשה את המירב והמיטב כדי לתמוך ולסייע למשה ולבניו, אולם מותה הוא גם פוליטי.
בעיקר על סמך הפרסומים באמצעי התקשורת, אפשר לומר שכפל פנים לפוליטי.
פנים ראשונות: ללא קול. קולה של גלית לא נשמע במשך שעות ארוכות, במשך לילה שלם. אישה לאחר לידה בניתוח קיסרי מתלוננת שוב ושוב על תחושותיה ומכאוביה אך קולה לא מרעיד מיתרים בקרב הצוות הרפואי. מה הם אומרים לעצמם? נראה שהם אומרים לעצמם: נשים תמיד מתלוננות, מה היא מתבכיינת, מה היא מתפנקת, בסדר זה כואב שלא תגזים, זה יעבור. הם אומרים לעצמם כי היא אישה ואילו הייתה גבר, בוודאי, לא היו אומרים, ואילו לא הייתה אחרי לידה, אלא לאחר ניתוח אחר, לא היו אומרים. קולה לא הבקיע את השכבה המיסטית של בעצב תלדי בנים. קולה לא הבקיע את היותה אישה לאחר לידה.
פנים נוספות: ללא יד. איש מהצוות לא הושיט יד בוטחת בדאגה מקצועית לגלית. לא הושיט יד במשך שעות ארוכות, במשך לילה שלם. אישה לאחר לידה בניתוח קיסרי מתלוננת שוב ושוב על תחושותיה ומכאוביה אך יד לא נוגעת, לא מלטפת, לא מקרבת מיכשור רפואי. הם מעטים, מתרוצצים, רצוצים, עייפים ואין להם יד לכל מי שצועק: אחות, אחות בואי אצלי. ידיהם עמוסות עד בלי די עבודה, שעות רבות מדי ובוודאי להם אומרים: מה אתם מתלוננים תמיד, מה אתם מתפנקים, חייבים לקצץ בהוצאות הציבוריות, אין תקציב, אין ברירה.
לאחר שעות ארוכות של לילה חשוך במיוחד ללא קול וללא יד מתה גלית. ההחייאה לא צלחה. הכאב לא מרפה. אישה גדולה בשמלה אדומה מחייכת מתוך פנים מוארות מביטה בי בנו שוב ושוב: הנצליח לתת חיים לקולן של נשים? הנצליח להחיות את מערכת הבריאות?