• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על הפוץ ציונות

יריב מוהר

העובדה שהעולם וארה”ב בראשו לא מוכנים לקבל את המשך משטר האפלייה שמיסדה ישראל בשטחים מיוחסת בימין ללובי פוסט-ציוני אימתני. ממש הפרוטוקולים של זקני פוסט-ציון. ככל שמתפוגגת אשליית המשך השליטה על הפלסטינים כך צומח לו זרם חדש וזועם בפוליטיקה ובחברה הישראלית המחפש תחושת שליטה: זרם הפוץ-ציונות. במקום לדבר על ימין ושמאל הפוץ-ציונים מדברים בווליום גבוה, ומתוך דחיפות וסכנה קיומית, נגד הכוח האדיר והמאיים לדעתם של “הפוסט-ציונות”.

הם סבורים שיש להם מונופול על הציונות, הפטריוטיות וצדקת הדרך; הם ימהרו לציין שמי שלא מסכים איתם הוא באזורי הבגידה והם נאחזים בסמלים כשמדיניותם קורסת. הספירה הציבורית גדושה בדוגמאות: המתקפות של “אם תרצו” על כמעט כל מה ששמאל ופרוגרסיבי, היוזמות של שר החינוך למניירות חיצוניות של ציונות במערכת החינוך, רדיפת האקדמאים החורגים מה(פוץ-)ציונות. למעשה גם אחד העם ואולי אפילו הרצל בעצמו היו נחשבים היום “פוסט” אם היו נופלים לידיו של פוץ. הרי הבידול מהשמאל חייב להישמר, ואם הוא מתעמעם מהותית הוא יתוחזק רטורית.

זו תנועה של “מיתוג מחדש”, כפי שהתגאו ב”אם תרצו” לאחר הקמפיין נגד הקרן החדשה לישראל. מהות המיתוג: השמאל אינו עוד תנועה פוליטית שרוצה בטובתינו הישראלים כפי שהיא מבינה אותה (כמו כל תנועה פוליטית נורמלית), הוא נגדנו. נגד זהותנו.

לא חסרים אבסורדים בפוץ-ציונות:

הפוץ-ציונים דואגים דאגה יסודית לדמותה היהודית של ישראל וחוששים מאיום ה”דמוגרפיה”. במקביל רובם רחוקים מלהתנגד לסרבנות הפיתרון המדיני המובילה לסיפוח דה-פאקטו של הפלסטינים. מרבית ה”פוצים” גם תומכים במדיניות שמחזקת את אפלייתם של ערביי ישראל והדרתם הכלכלית, התרבותית והפוליטית (למשל “חוק הקרקעות”). האבסורד הוא שבקרב מיעוטים מודרים ועניים בכל העולם עולה הילודה ככל שעולה ההדרה. לנוכח אמת סוציולוגית פשוטה זאת יוצא שבלי כוונה דווקא המחנה השוויוני יחזק את הרוב היהודי (כך שהמדינה תיהיה יהודית בפועל). ה”פוצים” יוכלו רק לגזור גזירות שונות (כמו הקצאת קרקעות מפלה) אבל לא לצמצם את הילודה של המיעוט הערבי. לבסוף יאלצו לוותר על זהות המדינה: או על ה”יהודית” או על שאריות “הדמוקרטית”. אולי לאחר שחרדת הדמוגרפיה תיתמוסס יבינו כי אלו חרדות מהסוג הגזעני הקלאסי.

הפוץ-ציונים נלחמים בהזייה. סכנת הפוסט-ציונות שהם מדמים לעצמם יצאה מכל פרופורציה. בג”צ, שביותר מדיי פעמים מתיישר עם מדיניות ימנית נתפס דווקא כפוסט-ציוני וככמעט כל יכול. גם אם בוחנים את האליטות של ישראל – זו הכלכלית, הביטחונית והפוליטית ציוניות למכביר, האליטה המשפטית במקרה הטוב חלוקה ורק למיליה קטן של אמנים ולפקולטות מסויימות באקדמיה נותר להתבשם בהגמוניה של שוטים (אכן בחוג לסוציולוגיה לא נעים לבטא עמדות ימניות וזו תעודת עניות). מערכות החדשות הגדולות נוטות לזרם הדובר-צה”לי בשילוב שנאה למתנחלים, לחרדים ולביבי. זאת לא פוסט-ציונות בהכרח, סתם מפא”יניקיות אשכנזית-בורגנית-שבטית ישנה ורעה (הגם שפוסט-ציונים רבים באם מהמחנה הזה ומוציאים עצמם מהכלל המזרחי-מסורתי-ימני מסיבות גזעניות).

הפוץ-ציונים מזועזעים כשכל מיני תומכי זכויות אדם “מלכלכים” על ישראל. העובדה שבכל העולם הדמוקרטי ביקורת, גם בזמן מלחמה, היא עניין שגור – גם אם לא חביב על הרוב האוטמט-פטריוטי – לא מזיזה אותם מדעתם: בכל מדינה מתוקנת לא היו מאפשרים זאת. לפעמים רמיזות שמדובר בבגידה מופרחות לאוויר. אלא שאותו דבר בגידה נעשה לאחר זמן מה לעניין של גאווה. כך בהקשר של “עופרת יצוקה” התגאה, מארק רגב, איש התקשורת של ראש הממשלה אולמרט, כי בישראל אסורים העינויים. איסור זה (שרחוק מלהתבטא בפועל) הוא במידה רבה תוצר של עתירה שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים. בזמן העתירה היה הוועד בוגד, לאחריה הפך פועלו לנקודה בדף המסרים של המסבירים הציוניים.

הפוץ-ציונות היא ילדותיות פוליטית משום שהיא חומקת מדיון עמוק ונוקב בין ימין ושמאל, שמתנקז כולו לשאלה יסודית אחת: אם התנועה הלאומית היהודית יכולה לבוא לידי ביטוי בישראל רק באופן לעומתי לתנועה הלאומית הפלסטינית, הרי שהתשובה נמצאת בימין. אם קיימות אפשרויות נוספות, אז הפוץ-ציונות והימין בכלל הם עיוורון מסוכן. במובן הזה יחסם של ה”פוצים” לדגל הוא סימפטומטי: מבחינתם הוא מהות קדושה ולא סמל לדבר מה חיצוני לו המכונה “מדינת ישראל”, שצריך לדאוג לדמותה הרצויה, השנויה במחלוקת אמיתית, אך היקרה לכולנו.

 

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: