על יצוא ויבוא קולוניאליסטיים

קולוניאליזם לא מציין תופעה שעברה מן העולם עם סיום הכיבוש האירופי. עד היום מתקיימות צורות שונות של שליטה קולוניאלית על אוכלוסיות מגוונות ברחבי העולם. אני רוצה להצביע על שתי תופעות קולוניאליות המתקיימות בשולי החדשות בכדי להחזיר אותן למרכז הדיון הציבורי. האחת מצביעה על קולוניאליזם כלכלי, גזעי וחברתי והשנייה מצביעה על פרקטיקות קולוניאליות לניהול שטחים כבושים.

חברת הנדל”ן שבשליטת לב לבייב דווחה כי ברבעון הרביעי היא צפויה לרשום הפסד של 2.7 מיליארד ₪. בכתבה נוספת צוין כי חברת היהלומים הפרטים LLD של לבייב פיטרה 77 עובדים במפעל בנמיביה. אלו היוו 72% מכוח העבודה שלה במפעל ושכעת נותרו במפעל 30 עובדים. המשבר האשראי הוביל לירידה בהיקף ההזמנות (בעיקר בכריסמס – אתם יודעים עשירים לבנים אוהבים לרכוש יהלומים בחגים) ותעשיית היהלומים בנמיביה נפגעה בצורה חזקה. הכתבה לא הביאה לידיעתנו את הדרך בה לבייב התנהל עד כה בנמיביה כמו שבירת ועדי העובדים, העברת היהלומים למלטשות אחרות בעולם בכדי שלא יהוו איום על העבודה הזולה. במשבר האחרון ביולי 2008 לב לבייב פיטר 153 עובדים במלטשה שבבעלותו בוינדק בבירת נמיביה. אפרים דוידי כתב במאמרו “אצל לב לבייב לא שובתים או שיעור קצר בגלובליזציה” ביחס לשביתה הקודמת שלבייב פיטר את כל נציגי העובדים. והשביתה שקיבלה את התמיכה הפעילה של איגוד עובדי המכרות המקומיים פרצה על רקע יחסיה הנוקשים של הנהלה כלפי העובדים אשר כללו פיטורים בלתי חוקיים, אי הכרת בוועד העובדים ואך אלימות מצד המנהל. חשוב לזכור כי יהלומים אלו הגיעו לפני כן ישראל, אך לבייב השתמש בגלובליזציה על מנת למקסם את רווחיו והעביר את ליטוש היהלומים למדינות שבו לא קיימת האפשרות לייצר ועדי עובדים חזקים, כגון: רוסיה, הודו, סין, דרום אפריקה, אוקראינה וארמניה. הפיטורים בנמיביה (כמו גם פיטורי העובדים הנוכחיים באנגולה ועל כך כבר רשם עומר שרביט בהעוקץ) לא מתרחשים על בסיס כלכלי טהור. לפיטורים יש היסטוריה ניאו-ליברלית של מלחמה בוועדי עובדים, העברת העבודה ברחבי העולם על מנת להימנע ממתן זכויות עובדים ותוך יצירת מתחים גזעיים, מעמדיים וקולוניאליים המתקיימים בחסות הבורגנות המקומית. זו שוכחת את הזכויות האוניברסאליות של עובדים ואזרחים בתחומה בשביל להגדיל את רווחיה ורווחי בעלי ההון הזרים.

לאחרונה דרש הועד הציבורי נגד עינויים בישראל כי העצורים שהובאו מעזה יזכו לתנאים הולמים ולא יפלו לקורבן לעינויים ולהתעללות. ממשלת ישראל לא יידעה את אזרחיה לגבי העתיד של עשרת אלפים האסירים הפלסטינים (חלקם ללא משפט) והמספר הלא ידוע של אזרחים ולוחמים שהובאו מרצועת עזה. בזמן שארה”ב סוגרת את הכלא הלא חוקי שלה בגואנטמו, עדיין בישראל ממשיכים להתנהל בשיטות קולוניאליות לניהול אוכלוסיות כבושות. הועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה אל הפרקליט הצבאי הראשי (יחד עם האגודה לזכויות האזרח, ובשם שלושה ארגונים נוספים), בדרישה לקבל מידע מפורט על מצבם של כלואים, שנעצרו ברצועה במהלך הלחימה, על מנת להבטיח את שלומם וכבודם. לאחר שרואיינו חלק מהעצורים עלתה תמונה קשה והתברר שישראל החזיקה עצורים רבים מעזה בתנאים קשים ומשפילים ותוך סיכון חייהם ובריאותם. בעניין זה פנו הארגונים בתלונה, יחד עם עוד שישה ארגוני זכויות אדם, אל היועץ המשפטי לממשלה. הנושא של האסירים הפלסטינים לא מקבל זווית הומנית, אלא הוא הופך לסחר מכר בעיסקאות שבויים. אין דיון ציבורי רחב, מדוע ישראל מחזיקה בכל האסירים, במשך שנים. הם נמקים בבתי כלא נפרדים ללא זכויות שוות. ליחס של מדינת ישראל לאסירים הפלסטינים בכלל ולעצורים מעזה בפרט יש השפעה ישירה לחיינו. עלינו לחשוב מדוע יש צורך בכליאה של אלפי פלסטינים ומדוע הם נחטפים ועוברים עינויים מחוץ לחוק.