• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לא אתן לך הודעות רשמיות, אני הוא בית המשפט ואנוכי הוא הקובע

אורי זקהם

נאום המושל הצבאי לאזור הנגב, סא”ל הרמן בזיל,

לשיח’ אבראהים א-צאנע, אלמקימן

            ספרה של חיה נח, הכפרים שישנם ואינם (הוצ’ פרדס, 2009), מפריך הרבה מהטענות המוטחות בבדואים, תושביו הילידים של הנגב. אדם המאזין לחדשות מאזור הדרום, שומע מפי הכתב לאזור, נסים קינן, על “בנייה בלתי חוקית” ו”השתלטות” על “אדמות מדינה”.

            חיה נח מראה כי המשתלטת היא המדינה על אדמות הבדואים, ולא להיפך. מיתוס נוסף הוא כאילו הבדואים הם נוודים ואינן קשורים לקרקע. מפות בריטיות וצילומי אויר מראים חלקות מעובדות. המפות הבריטיות אף מציינות את שטחי המחיה של השבטים השונים. עד למלחמת 1948 הבדואים בנגב היו בתהליך של התקבעות, חלק מכפריהם הלא מוכרים או שהוכרו מאוחר יותר היו קיימים כבר בעת הכיבוש ב-1948.

            היקף השטחים עליהם תובעים הבדואים בעלות הוא אחוזים בודדים מאדמת הנגב. הנוקשות והסרבנות של המדינה מזיקה לבדואים ןגם לתושבים היהודים של הנגב ומעמיקה את ההפרדה ביניהם.

            המסגרת התאורטית של מחקרה הוא של קולוניזציה ואתנוקרטיה, מדינה הנשלטת ע”י חברת מהגרים ופועלת על מנת לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון החברה הילידית. הספר מתמקד במאבקם של שלושה כפרים שכנים לעומר, עמארה-תראבין, אום בטין ואלמקימן. בסיפור מאבקים אלה נתקל הקורא במקרים רבים של שרירותיות ואכזריות מצד המדינה. הכותרת היא דבריו של השליט הטוטליטרי של הנגב, הרמן בזיל הראשון ירום הודו. המלך הרמן הראשון אף אסר על השיח’ א-צאנע לצאת ולהגיע לתל אביב או רחובות על מנת להשבע על עתירתו לבג”ץ. בבג”צ 262/52 נתבעו, בין השאר, שר הבטחון, מפקד הממשל הצבאי, והמושל הצבאי לאזור הנגב (הוא הרמן הראשון ירום הודו) להשיב מדוע לא יימנעו מלגרש את המבקשים [א-צאנע ובני שבטו, א”ז] משטח א-לקיה…”

העתירה נמשכה, העותרים גורשו והורשו לחזור לאחר כמה חודשים בעקבות תלונת עבר-הירדן לועדת שביתת הנשק. הם הוחזרו לתל ערד. השנה האחרונה שנזכרת כשנה של גרושים המוניים היא 1959 (הכוונה כנראה לגירוש של מאות ממטה העזזמה בעקבות הרצח של סרן יאיר פלד).

            תושבי עמארה-תראבין הוזזו במרחבי הנגב כאילו היו בקר או מטרד שאין מה לעשות איתו.

 

ח’ירבת ח’סיף, מקום יישובם המקורי של תושבי עמארה-תראבין

ח’ירבת ח’סיף (מקום יישובם המקורי של תושבי עמארה תראבין, כיום ממערב לשדה התעופה חצרים) עומדת כיום שוממה וחרבה. בורות המים העצומים ותושבות מנועי המשאבה מעידים על צריכת מים רבה – לחקלאות. במרחק לא רב משרידי היישוב האדמות החקלאיות מעובדות ע”י יהודים. בני השבט ישבו כאן, עסקו בחקלאות, חלקם לפחות גרו בבתי אבן ובוץ, ועיבדו את הקרקע. הם גורשו כדי שיהודים יעבדו את אדמתם.

את ההקדמה לספרה מסיימת חיה נח במלות תקוה – “הנגב הוא אזור רחב ידיים, שכל מי שחפץ לחיות בו, יכול למצוא את מקומו”.

נקווה שהמדינה תשכיל למצוא פתרונות התישבותיים מוסכמים על הבדואים, לשם השוואת והטבת מעמדם. ההמשך של מדיניות האפלייה הנוכחית עלול להביא בעוד מספר שנים לאינתיפדה בנגב.

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: