הסוס המזרחי ורוכבו האשכנזי

בחירות 2013

קצת מצחיק, אפילו הרבה, לראות ולשמוע את פרשניותינו ופרשנינו מנתחים את המיפוי הפוליטי שיתהווה החל מ-23 בינואר 2013 במונחים של שמאל לעומת ימין, חברתי לעומת מדיני וכדומה, כאשר כל המפלגות ללא יוצאת מן הכלל לא רק שמקבלות את מציאות הסוס (המזרחי) ורוכבו (האשכנזי), הן אף לוקחות חלק פעיל בעיצובה. גם המזרחים, שבימים טרופים ומוטרפים אלה מתדפקים על דלתות אשכנזינו מתוך תקווה שאלה יחוסו עליהם ויטילו לעברם צדקה בדמותו של כיסא, אפילו חבוי מהעין ומתנדנד בירכתי אולם מליאת הכנסת – אינם חפים ממיצובם החברתי הירוד. כאשר המזרחיות והמזרחים בישראל מהווים פלח של כארבעים אחוז מאוכלוסיית ישראל (חשבו בכמה מנדטים מדובר), והם בוחרים ומתמודדים, ובעיקר מושפלים, בכל מפלגה קיימת – השאלה המתבקשת, הפשוטה והמיידית היא, מדוע אנו מבכרים להשתעבד להגמון הלבן, תוך הימנעות עקשנית, כמעט שיטתית, מבניית כוח פוליטי עצמאי?

על פניו, ועד להודעה חדשה, אציע שסטיגמת הבכיינות העדתית שהודבקה בידיו של אותו הגמון על מצחו של המזרחי הינה הנוקאאוט האולטימטיבי שממנו איננו מצליחים להתאושש. זו כנראה הסיבה שלמשל קידום מעמד האשה נתפס כשיח לחלוטין כשר ולגיטימי, כאשר מנגד השיח המצדד בהעדפות מתקנות עבור מזרחים זוכה לגידופים ולחוסר סובלנות בולט. ורק תזכורת קטנה: כמעט שליש מהרכבו של בית המשפט העליון – מרים נאור, עדנה ארבל, אסתר חיות ודפנה ברק-ארז – הן נשים אשכנזיות, לעומת טווח האפס עד מקסימום אחד מזרחים, שגם הוא אמור לגלם את ברירת המחדל הנכפית על הלבן הנאור. גם בסגלי ההוראה באוניברסיטאות יש יותר נשים (אשכנזיות כמובן) ממזרחים, וכמובן שגם מפעל פרס ישראל משופע בכלות פרס אשכנזיות לעומת קומץ מזרחים. והנה, עדיין תיקון מעמדן מקבל משוב חיובי ואוהד מכל אותם גורמים – שאינם מכירים במזרחי אלא רק לצורך תיוגו הסטיגמטי, שבו זמנית מגדיר אותם כהיפוכו הגמור.

שיח הגמוני זה, שדובריו הנלהבים חשים, ברוב יהירותם, פטורים מלסבר את אוזנינו באשר לסתירותיו הצורמות, חילחל כמובן גם לשדה הפוליטי. שלי יחימוביץ’, שהתמוגגה ממספר הנשים שהתברגו לעשירייה הראשונה שלה (כמעט כולן אשכנזיות, כמובן), היא דוגמה מובהקת לפרקטיקה נפסדת ומניפולטיבית זו. גם במרצ ממשיכים להחזיק בקו העקבי והקנאי של טוהר הלובן האשכנזי, וגם בכנסת ה-19 מוסי רז יתעדכן בהליכי החקיקה דרך ערוץ הכנסת. ובחד”ש אין כל חדש, ובפעם השנייה ברציפות הכוח הצנטריפוגלי במפלגה מעיף את המועמדת המזרחית למעגל החיצוני ביותר – היינו החוצה. לצדם הימין הלאומני והקלריקלי, זה שקורא לעצמו הבית היהודי, למעשה אינו אלא חממה אשכנזית-לאומנית בראשותו של נפתלי בנט, המעורר דחייה ממבט ראשון.

אבל אין ספק שהליכוד, בעיקר בהנהגתו של ביבי, מספק לנו את הסצינה הבוטה ביותר אודות השפלת המזרחים. המזרחים במפלגה כה סוגדים לו, שהוא מבין שניתן לעשות בהם ככל העולה על רוחו. מתוך אינספור התעללויותיו בפעיליו המזרחים, אביא רק שלוש דוגמאות: 1) שיבוצו של יובל שטייניץ בצמרת הליכוד על חשבון קולותיהם של המזרחים, תוך מימוש מדיניות הרסנית כלפי בני משפחותיהם של אותם מזרחים, שבמו ידיהם המליכו את ליצן החצר הלבן של ביבי לתפקיד שהוא מחזיק בו; 2) ביבי החליט שמיודענו, שלמה מעוז, עשוי להביא לליכוד קולות מזרחיים, ולכן חובה להציבו במקום ריאלי ברשימת הליכוד. אולם כדי ”למקם” את מעוז הוא בחר לתקוע סכין בגבו של מזרחי אחר, אורי פרג’, שבשני העשורים האחרונים גילה כלפיו נאמנות מוחלטת. בסופו של דבר, העניין לא צלח. אולם כשביבי מזהה שהמזרחים ”שלו” הם כחומר ביד היוצר, הוא הופך ליותר יצירתי. וכאן אנו מגיעים לדוגמה השלישית: לאחר שנאמניו המזרחים של ביבי מחו את אגלי הזיעה האחרונים מעל מצחם והרימו כוסית לכבוד מיקומיהם הריאליים, הוא עשה מעשה: ממש שניות לפני סגירת הרשימות לכנסת, הוא הוריד חלק ממזרחיו המסכנים אל מתחת לאזור החלציים של רשימת הליכוד לטובת לבני הצוואר של איווט ליברמן.

ייאמר מיד: כל המפלגות והדמויות המוזכרות כאן אינן חייבות דבר וחצי דבר למזרחים. זילות מעמדו של המזרחי בחברה, ובכלל זה בשדה הפוליטי, הינה תוצאה ישירה של אי-מאורגנותו במסגרת פוליטית עצמאית (ובוודאי שש”ס, שכבר מזמן מכרה את נשמתה לשטן הליטאי אינה רלוונטית יותר, גם לאחר שובו של אריה דרעי האנמי). למזרחי/ת אין מה לחפש בימין, במרכז או בשמאל הישראלי. חבל מאוד שדמויות איכותיות כפרופ’ יוסי יונה וד”ר אבנר בן זקן נאלצים לרעות בשדות זרים, כשלמעשה ברור מראש שאף אם ייכנסו לכנסת, המחיר שהם ייאלצו לשלם יהיה כבד, וכל מה שיעשו – זה לא יהיה ”זה”.

הפיחות המתמשך במעמדו של המזרחי בחברה, גם מהסיבה המוזכרת לעיל אך לא פחות מזה על רקע ה”קיזוז” הדמוגרפי שנוצר עם גלי ההגירה הלבנה מברית המועצות לשעבר, מחייב חשיבה מחודשת ורעננה כבר לקראת העתיד הקרוב. אנחנו חייבים לחשוב באופן מעמיק ורציני כיצד לבנות את הכוח הפוליטי העצמאי שלנו. למהגרים הרוסים, שהגיעו ארצה בעשרים השנים האחרונות, יש כבר ייצוג פוליטי יותר נרחב מהמזרחים הוותיקים. לייצוג פוליטי זה יש תוצאות מעשיות, ובעוד זמן לא רב כל אותם מזרחים תמימים, שבולעים את הבלופים של השיח המגייס בזרם המרכזי, ישתרכו בירכתיה של החברה – ואז כבר יהיה מאוחר מדי לתקן את הדברים. האם נהיה מסוגלים להשכיל לקחת את גורלנו בידינו? אם רק נרצה. הכל תלוי בנו.

לקריאה נוספת:

עוד על בחירות 2013

למאמרים נוספים של מאיר בביוף