על תחזיות בהכנסות ובהוצאות הממשלה

כשנבנה תקציב המדינה, הוא מתחיל בתחזיות, לא תמיד מדויקות, של צד ההכנסות וצד ההוצאות. בצד ההכנסות, המיסים הם העיקר, וצמצומם השפיע על יכולות הממשלה לספק את אותם שירותים באותה רמה. חלק אחר הוא מכירת חברות שבה הממשלה מעבירה ל-10% העליונים במשק נכסים, במסווה של שאיפה ליעילות ולתחרותיות. הרכישה ממונפת בהלוואות מהמערכת הבנקאית, כשאת התשלום מממנים מההכנסות העסק שמתפקד ומניב, כמו במקרה של בנק הפועלים, בזק וכו’. ראוי לציין שלא נשארו למדינה כבר הרבה חברות למכור. החלק הבא הוא ההלוואות, שמכונות גם הגדלת הגרעון, כשהממשלה מוכרת איגרות חוב בארץ ובחו”ל (בדרך כלל לבנקים ולחברות ביטוח) תמורת מזומנים ומבטיחה ריבית עליהן. הסעיף האחרון של ההדפסה כבר לא בשימוש הרבה שנים, למרות שהוא יכול להיות תחליף מצוין להלוואות. הממשלה יכולה להדפיס כסף שיממן את הוצאותיה ללא מרכיב החוב והריבית.

בצד השני של המאזן התקציבי, בהוצאות, המרכיב העיקרי הוא תשלום שכר של עובדי המדינה. רוב עובדי המדינה נמצאים ברמות שכר בין שכר מינימום לשכר הממוצע, וברמות שכר של המעמד הבינוני. בדרך כלל במצבי משבר כלכלי מוצע לפגוע בשכרם ובתנאי העסקתם. מתחת למושג “קניות” מסתתרת הפרטה נוספת. הכוונה היא לקנייה של שירותים שבעבר הממשלה הייתה מספקת וכיום חוק חובת המכרזים מחייב אותה לרכשם מחברות קבלן למיניהן ולהפוך את השירותים בכך לסחורה. זו דרך נוספת לפגיעה בעובדי המדינה. תשלומי ההעברה הם הכספים שהממשלה מעבירה מתוקף חוקים לביטוח הלאומי, והם מטרה די קבועה לקיצוצים כאשר מפלס ההכנסות של הממשלה יורד, ובכך הממשלה פוגעת באזרחיה החלשים ביותר. סעיפי החזר החוב והריבית הם תשלומים על הלוואות והם מהווים בדרך כלל שליש מההוצאות בכל תקציב. מאחורי סעיף ההשקעה מסתתרת עוד דרך של הממשלה להפריט ולהעביר הכנסות למגזר העיסקי על ידי התחייבות ארוכת שנים לפרוייקטי תשתית בעיקר.

כל תקציב מבוסס על תחזיות. לעתים קרובות יש פער בין התחזית לבין המימוש בפועל. שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הראשי שפוטר על ידי נתניהו במייל טען בספטמבר 2012 שמשרד האוצר מסתיר נתונים ושהיעדר הנתונים הוא מכוון: “אין לאף אחד יכולת להעריך את תחזיות המס ואני אומר לכם שמשחקים עם הנתונים הללו. לפני אישור התקציב תחזיות גביית המס נמוכות ואחר כך התקבולים גדלים אחרי שמאושר התקציב”. אין בכך חדש. הוא אמר זאת גם ב-2004 וב-2009. אז הוסיף שהם מסרבים להעביר לו נתונים על ההכנסות של האלפיון העליון שברובן באות מהון, נכסים וריבית ולא משכר. לכן, אין לו יכולת לאמוד את הכנסתם של משקי הבית האלו כדי שניתן יהיה לאמוד את התפלגות ההכנסות במדינת ישראל במדויק. ב-2003 הוא קרא לזה התעסקות בתעמולה ולא במסירת מידע, וטען שכבר 30 שנים שהאוצר מסתיר את הנתונים האלו ושבמדינות ה-OECD כל סוגי הדיווח האלו קיימים. פקידי האוצר אינם מנהלים איזו קופה פרטית של עצמם, והם חייבים בשקיפות לאזרחים ולנציגים הנבחרים שלהם.

על ההבדלים בין התחזיות למציאות משלמים תמיד השכבות המוחלשות והמעמד הבינוני. כשההכנסות בפועל ממסים עולות על ההכנסות הצפויות, העודף לא עובר לתקציב של השנה הבאה אלא להחזר חובות. זאת, על אף שבשנה הבאה הממשלה שוב תקח הלוואות ותגדיל את החוב הלאומי. זה גם אומר שהתקציב קטן יותר ממה שיכול היה להיות. אבל מה שיותר חשוב הוא מה שקרה ב-2008 וקרה שוב השנה, כאשר ההכנסות ממיסים היו נמוכות מההכנסות החזויות. אז באה תוכנית קיצוצים והעלאות מיסים (שממנה סובלות בעיקר השכבות הנמוכות) כדי לכסות את הבור בהכנסות ממיסים. העניים והמעמד הבינוני משלמים בשני המקרים: או בתקציב קטן כאשר הוא יכול להיות גדול יותר ולפיכך בשירותים ציבוריים נחותים ממה שניתן היה לספק, או בקיצוצים נוספים בתקציב הקטן ממילא.

לקריאת המאמר המלא בבלוג של נתן שקרצ’י