מפרנסות משניות

מדו”ח השכר במגזר הציבורי שפורסם אתמול (ושעסק בנתוני 2009), מתברר כי 53 אחוז מהמורים המועסקים על ידי המדינה בישראל משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק למשרה מלאה. בהשוואה למורים, בקרב עובדי משרד הביטחון הועסקו רק 6.6 אחוז בשכר נמוך מהממוצע במשק ובקרב עובדי משרדי הממשלה כרבע השתכרו מתחת לשכר הממוצע.

13.8 אחוז מכלל עובדי ההוראה קיבלו השלמת הכנסה לשכר מינימום ב-2009. שכרם הממוצע היה 6,039 שקל ושכרם של מורים מתחילים היה 5,213 שקל. שכרם של המורים בישראל נמוך גם בהשוואה למדינות המערב. ב-2004 היתה ישראל מדורגת בשכר המורים בחינוך היסודי לאחר 15 שנות ותק אחרי שוויץ, קוריאה, יפן, ארה”ב, אוסטרליה, אירלנד, נורבגיה, ניו-זילנד, ספרד, פורטוגל, צרפת שוודיה, יוון, איסלנד, וצ’כיה. בשווייץ, למשל, היה שכר זה גבוה בערך פי שלושה מאשר בישראל ובספרד הוא היה גבוה בערך פי שניים מאשר בישראל.

הנתונים על שכר המורים מלמדים פעם נוספת שהתגמול הכספי על העיסוק בהוראה הוא מהנחותים בשירות הציבורי. ההסבר העיקרי לרמת השכר הנמוכה של המורים במערכת החינוך קשור לדומיננטיות המספרית של נשים בתוכה ולחולשתן הפוליטית-כלכלית של נשים מחוצה לה. אי-אפשר לנתק את רמת השכר בהוראה מהעדר כוח פוליטי מאורגן של נשים, הפועל למען שכר שווה לנשים בשוק העבודה ולמען רמת שכר הוגנת בחינוך.

פערי השכר בין נשים לגברים בשוק העבודה נגזרים ממעמדן של נשים כ”מפרנסות משניות” וריכוזן (או התרכזותן) של הנשים במרחב תעסוקתי משותף, מאפשר ל”קובעי המדיניות” לקבוע להן שכר נמוך ולהקצות משאבים דלים למערכת. כך, החולשה הפוליטית-קולקטיבית של נשים בחברה הרחבה מאפשרת את קיבוע רמת השכר הנמוכה של ציבור עובדים גדול, שמרביתו נשים.

הניתוב החברתי של נשים לאחריות על טיפול והשגחה בילדים בבית מקל על תוכניות קיצוצים (בשעות ובימי לימוד), שהרי הנשים תמיד יהיו בבית כאשר יקוצר יום הלימודים. אפילו את עמדות ההנהגה של ארגוני המורים תופסים גברים (עד היום לא כיהנה אף אשה בראשות הסתדרות המורים) וגם מרבית עמדות הניהול תפוסות על ידם, על אף שנשים מהוות את הרוב המכריע בקרב המורים.

גם כאשר נשים מגיעות לעמדות הכרעה בראש משרד החינוך, כשרות וכמנכ”ליות, הן אינן מייצגות כוח נשי מאורגן, אלא מפלגות פוליטיות שרואות בחינוך אמצעי למימוש עסקאות מפלגתיות ולקידום ה”ביטחון/השלום”.

לא מפתיע לפיכך, שגם הנשים שכיהנו כשרות עסקו בפיטורים מסיביים של מורים, כלומר מורות, שהן נתנו ידן לקיצוץ בשכר המורים, כלומר מורות, שהן ניסו לקצר את שבוע הלימודים (ובכך לפגוע בציבור הנשים העובדות בימי שישי) ואף הצטרפו לדברי גינוי למורות ולהאשמתן בכישלון החינוך. הן פעלו כמו הגברים בעמדות הכוח – היודעים כי קל לחסוך על גב נשים ואחר כך להאשימן בכישלון המערכת.

לכאורה, מפצים את המורות על שכרן הנמוך בימי עבודה ובשנת עבודה מקוצרים ביחס לנהוג בשוק העבודה. למעשה, משרת מודל ההעסקה ה”נשי” – “משרה חלקית” במשכורת “מלאה” – משמשת לנטרול פוטנציאל פוליטי רב-עוצמה הטמון בציבור גדול של נשים משכילות ומודעות חברתית.

שיטה זו מעצבת את הנשים כציבור פסיבי מבחינה פוליטית, שמורדם באמצעות סידור עבודה, ה”מסתדר” עם הבית והילדים. קיבוע מעמד המורה כעיסוק של נשים, המתאים להן בהיותן “מפרנסות משניות” ו”מטפלות ראשיות בילדים”, מחזק את השוליות של מקצוע, שהיה צריך לשמש מהמרכזיים בחברה. מיצוב ההוראה כעיסוק פחות-ערך מקל על התקצוב במשורה של מערכת החינוך כולה. תפישת מקצוע ההוראה כעיסוק “נשי”, ותפישת הנשים על ידי האוצר והממשלות כמסתמכות על פרנסת בני הזוג שלהן מקלות עליהם לחתום, בהסכמת ראשי ארגוני המורים (ובפרט הסתדרות המורים), על הסכמי שכר גרועים.

ההסכם בין האוצר להסתדרות ממאי 2007 (“אופק חדש”), שהוצג כהישג יוצא דופן, שבו שכר המורים יוכפל, התגלה כתרמית. בחישוב השכר על פי מספר השעות המוגדל התברר, כי אין מדובר בשיפור אמיתי של שכר המורים לשעה, ואף לא בשיפור תנאי עבודתם. המורים, כלומר המורות, נדרשים לשהות הרבה יותר שעות בין כותלי בית הספר וללמד יותר שעות. הן גם תלויות יותר בחסדי מנהלים שזכו להרחבת סמכויות בכל הקשור לפיטורי מורים.

“אין בהסכם זה רפורמה”, טענה ענת שניידר, שהובילה את המאבק של המורים נגדו. “זה הסכם תעסוקה שיש בו תוספת שכר גלובלית, תוך הורדת ערך השעה בצורה משמעותית ותוספת שעות רבות והרעת תנאי עבודה שהושגו בעבר” (שניידר בדבריה במושב פרלמנט נשים ב-2009).

בבחירות הקרבות להסתדרות המורים מתמודדת אשה, גילה קליין, על ראשות ההסתדרות. קליין מבינה היטב את הקשר העמוק בין המשמעות המגדרית מאחורי שכר המורים ותנאי עבודתם לייצוג מורים. יש לקוות שגם המורות, חברות הסתדרות המורים, יבינו זאת ויתמכו בה. אולי כך יגיע השינוי בשכר המורים ובעקבותיו גם בשכר הנשים בחברה הרחבה.

לקריאה נוספת: “על גב המורות: כוח ומגדר בחינוך”, בעריכת אסתר הרצוג וצביה ולדן (2010)  בהוצאת כרמל