פיצול האישיות של "הארץ"

אני אוהבת את “הארץ”, מפני שהוא עיתון מעמיק ואינטליגנטי.

אני לא אוהבת את “הארץ”, מפני שבעודו מנפנף בְּדגל הדמוקרטיה וזכויות האדם, הרי שבכל מה שנוגע לפרשת ילדי תימן – המַצפוּן העיתונאי שלו מקולקל.

זה מעניין, הפנים הכפולים האלה. עשרות ידיעות, מאמרים ומאמרי-מערכת סובבים בעיתון הזה כל חודש סביב זכויותיהם של פלסטינים, עובדים זרים ולהט”בים, והכל בלהט נשגב ובאמונה עמוקה באדם, ברַווחתו ובכבודו; ואילו כשמדובר בַּפרשה המזוויעה הזאת, של ילדים שנחטפו מהוריהם בשנות החמישים (כן, יש כבר מספיק עדויות על חטיפתם השיטתית, וגם על מכירתם), פרשה שמעורבת בה מערכת ממוסדת וכוחנית של הסתרת מידע והשמדת ממצאים – מתעקש “הארץ” כבר שנים לא לדעת כלום.

לזכותו של העיתון צריך לומר שהוא עקבי. הוא מעולם לא אהד את מאבקם של ההורים לחשיפת האמת (כשם שאף פעם לא אהד את האקטיביזם המזרחי בכלל), ואפילו סלד ממנו; החֵל מן ההכרזה שטענות ההורים על חטיפת הילדים הן “פסיכוזה מתמשכת” (נתן דונביץ’, 1985), וכלה בחגיגות סיום הפרשה ש”הארץ” ערך עם פרסום דו”ח ועדת-החקירה (2001). אֶת זה באמת קשה לשכוח: עוד לא יָבשה הדיו על דפיו של הדו”ח הזה – שהוא מסמך טיוח חסר-בושה, וכבר הזדרז העיתון לפרסם מאמר-מערכת המברך על המוגמר. סוף פסוק, הכריז המאמר בנימה של סיפוק; זהו. לא מדברים ולא כותבים על זה יותר. איזה כיף וּבַרוּך שפטרנו. זה היה מביך, וכמובן – לַקוי מבחינה עיתונאית, מפני שכותב המאמר לא טרח לעשות את מה שנדרש מעיתונאי: לקרוא את המסמך קריאה מדוקדקת ולבחון אותו מנקודת מבט ביקורתית, כפי שראוי לעשות עם כל מסמך ממסדי.

ואם לא די בכך, בימים שלאחר מכן פורסמו בעמודי הדעות שלל טורי-דעה המברכים על קבורתה של הפרשה. רק אדם אחד במערכת, אהוד עין-גיל, טרח לקרוא את הדו”ח קריאה ביקורתית ופירסם את דעתו על הדו”חות האישיים התמוהים שנשלחו למשפחות.

וְלא, סידרת הכתבות של יגאל משיח במוסף “הארץ” בין 1995 ל-1997 איננה משקפת את הקו המערכתי של העיתון, אלא את יושרתם המקצועית של עין-גיל, של דב אלפון (שהיה אז עורך המוסף) ושל משיח עצמו, שהבינו את מה שכל עיתונאי הגון מבין מיד: שהעדויות – גם של ההורים וגם של בעלי-תפקידים בְּמערך הקליטה של שנות ה-50 –  מעלות חשד כבד לפשעים שיטתיים שנעשו כלפי העולים וכלפי ילדיהם.

כעת, כשמתברר שהדור השני והדור השלישי של המשפחות קורבנות-החטיפות נאבקים לחשיפת הפרשה  – היכן עומדת מערכת “הארץ”? ובכן, באותו מקום שבו עמדה ב-2001; זאת אומרת – לא במקום טוב במיוחד.

למרות היוּמרה ההומניסטית-ליברלית שלו, נמנע “הארץ” גם היום מלנקוט עמדה מוסרית בנושא הזה. הכתף הקרה שהוא מַפנה לַמשפחות הפגועות, בעקביות, היא כמעט הצהרתית: תעזבו אותנו מזה; לא מעניין אותנו. גם כשהוא מפרסם ידיעות על הפרשה, הוא עושה זאת ללא שום מעורבוּת אקטיבית.

עמדה מוסרית? מחויבוּת לחקירה עיתונאית? אחריות ציבורית? מעקב שוטף? מאמרי-מערכת? ממש לא. כך, למשל, זה נראה בַּידיעה שפירסם עופר אדרת בנובמבר 2016 על המלצתו של השר צחי הנגבי לחשוף את המסמכים החסויים הקשורים לפרשה: “הליקויים בעבודת הוועדות וגילויי הרשלנות והגזענות… באותן שנים, היו כר פורה לַחשדנות של המשפחות כלפי הממצאים”. וגם: החומרים שייחשפו “עשויים להקל במעט את המצוקה של משפחות רבות שילדיהן נעלמו”.

במערכת “הארץ” סבורים שהכל טוב, אם כך. זה רק המשפחות שמתלוננות; זה יהיה באמת נחמד אם יהיה דבר-מה שיקל עליהן, המִסכֵּנוֹת. לא שזה נוגע לנו, כמובן; לנו, כולנו; ה-אנחנו הזה, דוברי הציבור המכנה את עצמו דמוקרטי, ליברלי ונאור. מה אכפת לנו, אנחנו. חיישני החשד העיתונאִי הבָּריא של העיתון, שמְנַטרים את הממסד בחריצות יומיומית כדי לאתר מעשי-עוול, ושמתריעים (בצדק) כשמתנחל פוגע בפלסטיני או כשעובד זר נופל מבניין – החיישנים האלה מכוּבים כשמדובר בקורבנות החטיפות. המשפחות הן שחושדות בממצאי הוועדות, לא מערכת העיתון; לַמשפחות יש בעיה של מצוקה, לא לַחֶברה הישראלית כולה, ולא לערכים של זכויות-אזרח, מוּסר, צדק ואמת. לכן שום אקטיביזם עיתונאִי איננו מופעל כאן, ואפילו לא שמץ של אחריות חברתית; לכל היותר מידה מסויימת של עניין מסתייג וקריר.

אני תוהה מתי שינה “הארץ” את עורו.

לפני שנים רבות קרא סבי את העיתון הזה בקביעות. הוא וילדיו, תושבי תל-אביב הקטנה שלפני קום המדינה, היו אנשי אצ”ל, ימניים-לַייט וליברלים בנשמתם, שלא חיבבו את מפא”י המושחתת ומצאו ב”הארץ” בית רעיוני ואינטלקטואלי.

האם סבי היה קורא את העיתון הזה היום, אילו היה עדיין חי? אני לא בטוחה; לא בטוחה שהוא היה מקבל את האופן שבו “הארץ” של היום בורר את החזיתות של האקטיביזם העיתונאִי שלו. אבל אִמי כבר עשתה מעשה. לאחר שנים רבות שבהן קיבלנו את העיתון כל בוקר, היא התקשרה למחלקת המנויים וביקשה לבטל את המנוי. למה? שאל אותה המוקדן. בגלל העוינות שלכם כלפי המזרחים, היא ענתה לו חד וחלק. ויותר לא קראנו את “הארץ”. אולי כבר אז התמצק הדנ”א של העיתון לַמירקם מפוצל האישיות שלו.

אם “הארץ” רוצה להיות רלבנטי, ואם הוא רוצה לגלות יושרה עיתונאית – עליו להתעשת ולהוביל את המאבק לחשיפת האמת בפרשה החמורה הזאת. אין עוד פרשה כזאת בהיסטוריה של מדינת ישראל שמכילה אלמנטים זועקים כל-כך של פשע, מוסר, פגיעה בזכויות-האדם, מערכת משפט מעוּותת ומנגנוני-הכחשה אגרסיביים שמתעללים בַּמשפחות, ושמוסתרת מן הציבור כבר קרוב לשבעים שנה.

ו”הארץ” שותק.

האם הוא יהיה מוכן להיאבק על זכות הציבור לדעת ועל עשיית צדק לַמשפחות, לפחות כמו שהוא נאבק על זכויותיהם של הפלסטינים ושל העובדים הזרים, או שליברלים נאורים מחפשים את הצדק רק מעבר לגדר?

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן